רכון מרגלותי מגשש
באצבעות גרומות
זכר פיטמה נשכחת
נוף ינקותך.
צליל מיתרך מהדהד
שוזר מרקם חיי,
פרי ביטני לא היית
איש אבוד שלי
מתוכי פירותיך
ועודך כמה
לשד כבד מטיף
מחייה אפלת יומך.

חיינו עילוסי
שחוק ודמע
משחוקי חדוות היותי
תת לך איויתי
דמעותיך אספתי
כרסיסי לילה
לטוות לי שירים
לבכות שברים,
לא ייקל אהובי
שייט בדמעות
יצועי לרפד בעוקצי
קנאתך העולבת.

איש אישה
אישה איש
נעים כמטוטלת
בין זמן לזמן
נפרמים אלי שורש
נרקמים טבעות טבעות
עד אשר ישכילו
רחף בגובה שווה
בגובה צמרות.