"מעניין אם אפשר לשבת על ענן... זה נשמע לי כל כך מפתה".
"נו, די, תפסיק לזיין לי בשכל, אני מנסה ללמוד".
"תפסיקי כבר עם הלימודים המפגרים שלך. כל הזמן ללמוד, ללמוד,
מה יוצא לך מזה? זה מעניין? זה מפתח? הכל בולשיט, תאמיני לי.
אנחנו צריכים לקחת תת מקלע וללכת להתחרע באיזה יער. לצוד סנאים
או משהו, בא לך?"
"לא, יא דפוק, תעזוב אותי עם השטויות שלך".
"יו, לפעמים אני לא מבין אותך".
שגעון שקע בספר שלו ונרדם. באמת נמאס לי ללמוד, הכל מתערפל לי
ומתחיל לשעמם. המילים נתקעות בגרון, הכעס הולך וגדל, ונמאס לי,
נמאס!
לוקחת את הספר וזורקת אותו על המרצה. "יא בן זונה, אתה משעמם,
אתה רקוב וסביר להניח שגם אימפוטנט. לך להזדיין קצת, זה יפתח
אותך!"
שגעון התעורר והתחיל למחוא כפיים. כל האנשים בכיתה הסתכלו עלי
כאילו נפלתי מהירח.
"זאת סיון שלי!" אמר בגאווה. קם מהכסא, ובהליכה האקסטרא קולית
שלו קם לחבק אותי. יצאנו מהכיתה. הוא היה מרוצה. אני קצת
מבולבלת.

הערב ירד, ישבנו על ספסל באיזו פינה חשוכה בבית ספר.
"את יודעת סיון, לפעמים אני חושב שצריך פשוט לברוח. מה את
אומרת? רק אני ואת, נחפש איזה אי משלנו, ונסתכל כל היום על
הכוכבים".
ואני יושבת, הכל כל כך מעורפל. שגעון לוקח עוד שאכטה ומנקה קצת
את מעיל העור שלו. הוא עולה על האופנוע ומושיט לי את היד.
"אני חושבת שאני רוצה להישאר לבד".
"אוקיי".
אני מביטה בו מתרחק.
לא באמת התכוונתי, עכשיו אני לגמרי לבד.

לילה, הציפורים כבר נרדמו, הצרצרים מזיינים לי בשכל. רעש של
מכוניות מתפזר באויר. אני שוכבת במיטה, חושבת על המאהב החדש
שלי, ועל הנטישה על הספסל בבית ספר.
כבר אין לי לאן לחזור, כולם חושבים שהתחרפנתי בבית ספר. ועכשיו
גם הוא הלך.
שתיים לפנות בוקר. דפיקה בדלת.
"סיון!"
זה שגעון.
"סיון, אני אוהב אותך, רוצה להתחתן?"
"השתגעת?!"