|
אמנם זה לא מורגש ולא רואים
והחיוך לא מתעקם אפילו
אבל משהו עקום בפנים, מתחת לפני השטח.
השעות כבר לא חולפות מהר על פנינו
כאילו בנסיעת אחר צהריים קלילה
אלא שדקה כבר עוברת עלינו
כמו טיול ערב מנומנם.
היינו פעם מסתכלים בעיניים
ושוקעים בים כחול של רוגע ושלווה
ואני, אני עדיין שוקע
אבל כבר לא מצליח להשאיר את הראש מעל המים.
ופתאום לרגע קט נכבתה הלהבה
וידעתי שלא תוכלי עוד להדליק בתוכי את אש האהבה
ועדיין, בכל פעם שאת קצת רחוקה
אז אני כמו ספינה בלי חוף
מנסה לעגון באיזשהו נמל
ולא מסוגל למצוא את עצמי בזרם.
אם רק היית יודעת מה עובר לי בתוך הראש
מין מאבק כזה מוזר, שאין בו מנצחים
ורק אני נופל חלל, פעם אחר פעם.
ואת לוחמת שם, בשני הצדדים. |
|
|
חשבתם פעם, איך
הגיע השלט של
"נא לא לדרוך על
הדשא" לאמצע
הדשא?
או למה כשאומרים
ריק, והולכים
אחורה, לא
שומעים קיר?
-תהיות של
קווקזים, אבל
קווקזים משוודיה
התיכונה בלבד. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.