|
אמנם זה לא מורגש ולא רואים
והחיוך לא מתעקם אפילו
אבל משהו עקום בפנים, מתחת לפני השטח.
השעות כבר לא חולפות מהר על פנינו
כאילו בנסיעת אחר צהריים קלילה
אלא שדקה כבר עוברת עלינו
כמו טיול ערב מנומנם.
היינו פעם מסתכלים בעיניים
ושוקעים בים כחול של רוגע ושלווה
ואני, אני עדיין שוקע
אבל כבר לא מצליח להשאיר את הראש מעל המים.
ופתאום לרגע קט נכבתה הלהבה
וידעתי שלא תוכלי עוד להדליק בתוכי את אש האהבה
ועדיין, בכל פעם שאת קצת רחוקה
אז אני כמו ספינה בלי חוף
מנסה לעגון באיזשהו נמל
ולא מסוגל למצוא את עצמי בזרם.
אם רק היית יודעת מה עובר לי בתוך הראש
מין מאבק כזה מוזר, שאין בו מנצחים
ורק אני נופל חלל, פעם אחר פעם.
ואת לוחמת שם, בשני הצדדים. |
|
|
יותר משהוא נראה
כמו אופנוען
קשוח, הוא נראה
כמו אופנוען
קשוח שיודע מה
הוא רוצה
מהחיים, אך נאלץ
מדי פעם לעצור
בצד ולהשתין,
תוך שהוא לא
מסיט את מבטו מן
מהמטרה העומדת
לנגד עיניו, אף
על פי שהדרך
ארוכה וקשה ורבת
מכשולים היא,
זאת משום שפועלו
של בועז רימר רץ
לפני האופנוע
ומשייף את הדרך
בעזרת נייר
זכוכית |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.