שונאת את ההרגשה הזאת!
מערבולת של תהייה וחוסר הבנה...
זה כל כך כואב, כמו משו ששואב הכל פנימה ולוחץ את זה ודוחס כמה
שיותר בשביל לראות מתי זה יתפוצץ, הוא לא יודע כמה זה כואב?!
מנסה לשחרר קצת, עושה חתך קטן. יוצא קצת דם אבל לא יותר מזה,
הכל עדין דחוס שם חזק וכואב. הוא כנראה אטם את זה טוב המניאק!
מנסה שוב, חותכת יותר חזק יותר רחב יותר עמוק, דם זורם לכל
כיוון... עדין לא, רק דם. האירוניה פה היא שכמה שאני חותכת אני
לא מרגישה אפילו דקירה קטנה או סוג כלשהו של כאב. רק בפנים,
בפנים זה עדין כואב. חייבת להמשיך לחתוך!
אני יושבת בשלולית של הדם שלי אבל הכאב בפנים לא מפסיק, צריך
לנסות גישה אחרת... אולי אני אעזור לו לדחוס לשם דברים ואז
כשכבר לא יהיה מקום זה יתפוצץ ואולי אחרי שזה יתפוצץ זה כבר לא
יכאב יותר...
מה אפשר לדחוס לשם? רואה קופסא לבנה במגירה, לוקחת את הדברים
הקטנים בפנים ודוחפת אותם לפה עד שהם יורדים בגרון למטה בתקווה
שיגיעו למקום שאליו הוא דוחס הכל. עדין לא, צריך עוד. לוקחת
עוד כמה קופסאות שמה בפה, בולעת, מחכה, גם לא... צריך שוב
למצוא גישה אחרת.
העיניים נעצמות, הכאב לא נעלם אבל הוא מרוחק שכזה, שלי אבל לא
שלי, מעין הרגשה מוזרה.
החתכים נותנים מעין הרגשה נעימה ורגועה בכל הגוף והדם כבר קרוש
עליהם. מפסיקה להלחם בעיניים, עוצמת אותם והכל נעלם. זה לא
התפוצץ הפעם, הוא לא הצליח עדיין, עד הפעם הבאה שהוא ימצא משהו
חדש לשאוב בכוח ולדחוס פנימה.