שיער זה דבר די מסובך כשחושבים על זה. נכון שהוא צומח חזרה אז
זה לא אמור להיות כזה עניין גדול אם מספרים אותו בצורה זו או
אחרת, אבל מצד שני הוא אומר כל כך הרבה על האדם. אם מישהו כבר
שנים לא שינה תסרוקת זה אומר שהוא פוחד משינוי ומלהפתח לדברים
חדשים, אבל אם מישהו כל הזמן משנה וצובע ומסלסל ומחליק זה גם
יכול להצביע על פחד למחויבות, של דביקות בדבר מסויים, וזו
בדיוק הייתה הבעיה של לימור: היא לא יכלה להחליט מה לעשות עם
השיער שלה. כל בוקר היא הייתה מתעוררת לתוך תוהו ווהו של קשרים
ושוונצים, וכל בוקר מחדש היא חלמה על שיער שונה -בלי קשרים
ובלי ימי שיער רעים, אבל שיער זה לא דבר שמקשיב - זה דבר שעושה
מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולא שואל אף אחד מה דעתו.
כל בוקר לימור קמה שעה לפני הזמן והתעסקה עם השיער שלה היא
תמיד רצתה לעשות תסרוקות מפוארות ומיוחדות, אבל אף פעם לא
הצליח לה, והיא תמיד סיימה את שעת השיער שלה עם צמה הדוקה
הדוקה ככה ששום שערה לא תציץ ותחליט לברוח, וכל שיערה שניסתה
לברוח מולאה בטונות של קרם לשיער.
אבל בוקר אחד לימור התעוררה מאוחר מהרגיל ולא היה לה זמן
להקדיש לשיער כי היא איחרה לשיעור אז היא אפילו לא הסתכלה
במראה היא רק התקלחה, התלבשה ורצה מהר לשיעור. כל אותו היום
לימור לא הביטה באף מראה והרגישה מאוד משוחררת ונינוחה. בסוף
היום אפילו התחילו איתה כמה בנים מהחמודים בשכבה שאחד מהם היא
במקרה רצתה אז היא נענתה להזמנה שלו.
בערב לפני שיצאה איתו היא שוב הקדישה שעות מול המראה בחיפוש
אחר התסרוקת במושלמת וכבר באה לאסוף אותו בצמה הקבועה שלה שהיא
החליטה שקצת חופש לשיער לא יזיק. כמה שבועות אחרי אותו הדייט
ללימור היה חבר פעם ראשונה בחיים שלה ולשיער שלה היה יום טוב
פעם ראשונה בחיים שלהם.