פרק א' - הבריחה

ההחלטה לנסוע לתאילנד נפלה על שי כרעם ביום בהיר.
הוא החליט לצאת לטיול לאחר פרידה כואבת מחברתו מזה שנה וחצי,
שירי. עוד ביום של הטיסה ביקש שי משירי לתת עוד סיכוי אחרון
לקשר כאשר יחזור, אך נענה בשלילה.
וכך, שבור לב יצא שי לתאילנד.
הם התחילו את הטיול בקופנגן, אי הידוע כאי של מסיבות מטורפות.
שם במסיבות פגש שי בחורות רבות, דבר שציער את חברו, אלרן,
שהעביר את לילותיו מחוץ לחדר. הבחורות שפגש גרמו לשי מעט הקלה,
כמעין כדור אקמול המשכך את הקור הרב ממנו סבל. אך בכל פעם
שנפרד מבחורה כלשהי היה שי מרגיש כאילו זאת שירי שעוזבת אותו
שוב ושוב...
הוא היה מבולבל, הוא לא הבין את משמעות הדברים, תכופות נהג
לשאול את עצמו: "למה זה צריך להיות ככה?".
לאחר מסיבת הירח המלא החליטו שי ואלרן לשנות אווירה ולנסוע
לצפון תאילנד, לעיר השניה בגודלה - צ'אנג מאי.
כשהגיעו החליט אלרן, שמאס בבחורותיו הרבות של שי, לעזוב. הוא
הכיר בחורה תאילנדית ומאז נעלמו עקבותיו.
שי מצא את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, לבד בעיר גדולה וזרה.
שוב חזרו אותן תחושות מקוללות, הוא הרגיש כאילו אלרן, חברו
הטוב, היה שירי שנוטשת אותו לבדו.
מחשבות החלו לרוץ במוחו, הוא החל לחשוב כי העובדה שאנשים קמים
ועוזבים אותו קשורה לאישיותו השנויה במחלוקת. הוא חש כאילו עצם
הפרידה משירי היתה לגמרי באשמתו, והיא היתה בעצם נסיכה טובת לב
שכורח הנסיבות לא השאיר לה שום ברירה.
הוא התעורר לו, לבדו, בבוקר שטוף שמש, היה זה יום הולדתו ה-24.
הוא נזכר איך שירי הבטיחה לשלוח לו e-mail ליום הולדתו, וחשב
על אותו זוג נעליים שקנה כאשר החלו לצאת. לנעליים סיפור
משלהן...

                          פרק ב' - הנעליים

שי ושירי הכירו בשיעור יהדות באוניברסיטה, הם היו ידידים ונהגו
לשוחח במהלך השיעור זה עם זו.
שי תמיד רצה לצאת עם שירי, שתמיד נהגה לסרב לו "בעדינות".
אולם, בחג הפסח התקשרה לפתע שירי לשי והם שוחחו שעות על הא
ודא... היא הזכירה כי היא ומשפחתה יחגגו השנה, באופן חריג, את
חג הפסח בעיר מגוריו של שי.
שי, שהבין את ההזדמנות שנפלה בחלקו, הציע כי יפגשו באותו ערב
לאחר ארוחת ליל הסדר, שירי הסכימה אך התנתה זאת בפגישה
ידידותית בלבד.
וכך בערב ליל הסדר נפגשו שירי ושי, הם יצאו לדיסקוטק אך עד
מהרה מצאו את עצמם יושבים מחוצה לו ומשוחחים שעות... לפתע שאל
שי את שירי אם הוא יכול לחבק אותה, שירי סרבה, למרות
שבמחשבותיה התחננה שירי כי ינשק אותה. לבסוף הסכימה שירי כי
יתחבקו כידידים, אך החיבוק הוליד נשיקה ארוכה ורומנטית.
בסוף הערב חש שי כי שירי מבולבלת ולכן הציע כי ימחק את מס'
הטלפון שלה ע"מ שיהיה לשירי זמן  לחשוב האם היא מעוניינת לצאת
איתו.
כעבור יומיים התקשרה שירי ואמרה שהיא מעוניינת לצאת איתו, אך
שי, שצלצול הטלפון העיר אותו משנת צהריים מתוקה, אמר לה שהוא
שמח אך הוא ישן כרגע ולכן יתקשר אליה כשיתעורר.
כאשר התעורר נזכר שי כי מחק את  מס' הטלפון של שירי...
ביום שישי ישבה שירי וחיכתה לטלפון, מכשאיבדה תקווה לצלצול
כלשהו יצאה עם חברה לבר תל-אביבי. שירי וחברתה ישבו ושוחחו
להן, שירי הפגועה גוללה שיחת "נאצה" על פשר ההתנהגות הגברית
במאה העשרים...
שי חשש שזה אבוד, אולם היתה בידו תקווה, הוא ידע שיפגוש את
שירי כמדי יום שני בשיעור יהדות וכך יוכל להסביר את עצמו.
לכן החליט שי כי עליו להראות במיטבו, הוא הסתפר, התלבש ואף קנה
לעצמו לשם כך זוג נעליים חדשות ויפות. הנעליים נתנו לשי הרגשה
טובה, הן שיפרו את בטחונו העצמי.
ביום שני, פגש שי את שירי והחל מסביר את עצמו... שירי התרצתה,
למרות אופיה הפולני הממשיך מסורת ארוכת שנים של התעללות בגופות
גברים עד לכניעתם המוחלטת.
עד מהרה הפכו שירי ושי, שי ושירי, לחברים בקשר מופלא של גילוי
אהבה ראשונה.
בחלוף הזמן נקרעו זוג הנעליים... שי אמר לשירי כי עובדה זו רק
מעידה על כך ששום דבר חומרי לא יכול להחזיק מעבר לקשר הרוחני
המדהים שביניהם.
וכך ישבו להן הנעליים בפינת חדרו של שי, קרועות אך מרוצות...

                     פרק ג' - יום הולדת "שמח"

כאשר נסע שי לתיאלנד, לקח עמו את זוג הנעליים הישנות והקרועות.
הוא אף נעל אותן במהלך track שעשה בצ'אנג מאי.
לקראת יום הולדתו קנה לעצמו זוג נעליים חדשות אך את הזוג הישן
לא היה מסוגל לזרוק...
הן היו בשבילו מעין זיכרון, מעין חוט שני המחבר בין לבו לזה של
שירי, משהו בתוכו לא יכל לתת לחוט להיקרע.
בערב יום הולדתו ה-24 ישב שי לבדו בגלידריה בצ'אנג מאי, הוא
חשב על הנעליים. "מדוע אני לא מסוגל לזרוק אותן?" הוא חשב
לעצמו, "הן בסך הכל פיסת חומר חסרת משמעות!".
הוא הזמין גלידה בטעמים שחשב ששירי היתה אוהבת, "היא תמיד ידעה
לבחור" חשב לעצמו בעצב, הוא נחנק מדמעות כאשר נזכר איך היו הוא
ושירי, כמו שני ילדים קטנים, אוהבים לנסות את כל טעמי הגלידה.
הוא חשב על החברות ביניהם, על הידידות, על הקשר העמוק שהתבטא
בחברות תמימה בין זוג ילדים.
למחרת, כשבדק שי את  ה-e-mail שלו, הוא הופתע לגלות כי שירי לא
שלחה דבר... הוא נשבר.
בניסיון לאחות את רסיסי השברים הוא החליט לנסוע לבדו ללאוס,
חבל ארץ ירקרק הגובל בתאילנד לאורכה, ארץ הידועה כפרימיטיבית
אך יחד עם זאת מקור לשלווה רבה.
הוא הגיע ללאוס, הנוף הירקרק שבה את ליבו, הוא היה די בודד אך
במהרה פגש חברים ומכרים רבים עמם אזר אומץ והחליט לשוב
לקופנגן.

                         פרק ד' - תעתועי הנפש

הם הגיעו לקופנגן, שוב היה הולך שי למסיבות רבות ושם פוגש
בחורות למיניהן...
עד מהרה הרגיש כי החיים חוזרים על עצמם כמו סרט ישן ללא
תרגום.
שוב כל בחורה שהכיר ויצאה מחייו היה מרגיש שי איך שירי יוצאת
מחייו שוב ושוב...
לאחר מסיבת "הירח המלא" עברו שי וחבריו לקוסמוי, אי תיירות
מדהים ביופיו, גן עדן לתייר המחפש את הריגושים הקטנים של חיי
המלוכה ושל זקנים אירופאים המחפשים שקט ושלווה בזרועותיה של
נערה תיאלנדית, או שמא היה זה נער...
אך שי, שקסמי האי לא חלו עליו, היה מוצא את עצמו יושב בחנויות
התקליטים ומקשיב לשירים שהזכירו לו אותה... במיוחד חדר לליבו
השיר "something happened on the way to heaven" של פיל
קולינס, דמעות נצנצו בעיניו.
היה זה יום שמש, לאחר ימים רבים של סערה, חבריו החליטו לעזוב
לבורמה. שי החל להרגיש את רוחות הפרידה הישנה נושבות... אך
הפעם החליט לא לוותר!
היו אלה מילותיו של חברו ניסים, מנהיג החבורה, שאמר לו בשיחה
על מרפסת חדרם, בליל הקיץ החם: "איפה שי שתמיד רואה משהו שהוא
רוצה, קם ולוקח?".
שי חזר לחדרו. עוד באותו היום התידד שי עם אנשים רבים, ביניהם
היו שכנתו מצד ימין סיוון, שנהגה לשוחח עמו בלילות, ושכנתו מצד
שמאל מיכל, שההכרות עמה היתה שטחית.
הגיע הערב, שי דיבר עם סיוון, היא היתה נערה יפיפיה מחיפה
שצחוקה המתגלגל נעם לאזניו...
הם ישבו על מרפסת חדרם, השיחה קלחה לה וצחוקה של סיוון התגלגל
אל מרחוק... לפתע הצטרף לשיחה השכן מחדר 16 ששמו גם כן היה
שי.
שי, שמאס מעט בחברה הנשית שהקיפה אותו והעלתה בו טעם של
זכרונות מרים, הציע לשי השכן כי יצאו יחדיו באותו הערב
ל-"Green Mango", דיסקוטק גדול מימדים שמשך לחובו את רוב תיירי
האי.
היה זה ערב חמים המלווה ברוחות קרירות שנשבו בעורפם, הם נכנסו
לדיסקוטק שרווה תיירים רבים.
הם רקדו בהתלהבות רבה, שי הכיר זוג בחורות, האחת אירית בשם
רג'ינה והשניה סקוטית בשם ליסה.
הארבעה רקדו בטרוף בעוד דליי האלכוהול שוטפים את חושיהם.
המסיבה נגמרה, אך רג'ינה וליסה תכננו "After party" משלהן. שי
השכן, שהשיכר עלה לראשו, החליט כי לא יצטרף ויפרוש לחדרו, וכך
המשיכו השלושה את המסיבה על חוף הים...
למחרת התעורר שי והלך לחדר מס' 16, לשאול לשלומו של שכנו שי,
אולם הוא מצא חדר ריק מאדם.
מבוהל הוא רץ לקבלה, לבדוק אם הוא עזב בטרם נפרדו לשלום, שם
נמסר לו כי חדר מס' 16 ריק מאדם מזה שבוע.
הוא תהה לעצמו על פשר הדבר, מחשבות החלו להתרוצץ במוחו, האם
יתכן שאותו בחור בשם שי שעמו נהנה כל כך היה הוא עצמו?
אהבה עצמית נולדת לאחר הסערה...

                      פרק ה' - שקיעת השמש

רג'ינה וחברותיה עמדו לעזוב לקופנגן, היא הזמינה את שי להצטרף
אליהן.
הוא היה מבולבל מאז שחבריו עזבו, לא ידע לאן ילך... הוא חשב
לנסוע לקופיפי, אי מדהים ביופיו שהווה את ההשראה לסרט "החוף",
או אולי בעצם לחזור לקופנגן, "הרי זה מקום אידיאלי לסיום
הטיול", חשב לעצמו.
הגיע הערב, הוא הלך כהרגלו למסיבה ב-"Green Mango" אך מרוב
לבטים לאן להמשיך החליט לפרוש מוקדם לחדרו, הוא נרדם בתחושה של
חוסר ודאות.
השעה היתה AM 2:30 או שמא AM 3:00, כשלפתע שמע דפיקות על דלת
חדרו, היתה זו מיכל, שכנתו מצד שמאל, היא לא היתה מסוגלת להרדם
וביקשה לשוחח עמו.
הוא קם, התלבש והם ישבו על מיטתו והחלו משוחחים, עד מהרה
התנהלה השיחה ללא מילים ומיכל נשארה לישון.
בבוקר, כשהתעוררו, ביקשה מיכל כי ישאר עמה מספר ימים בקוסמוי
ואז יעזבו יחדיו לקופנגן, שי סירב.
קלות דעתה של מיכל רק חיזקה בו את הרצון לקום ולעזוב לקופנגן,
שם יפגוש את רג'ינה.
ברציף המעבורת לקופנגן ישב שי וחיכה, היתה זו שמש קרירה שליטפה
את פניו, תחושה מוזרה היתה בתוכו לאחר שנפרד ממיכל, היתה זו
הפעם הראשונה בה נפרד ממישהי מבלי להרגיש כאילו היתה זאת שירי
שיוצאת שוב מחייו...
בנמל החוף "הד-רין" שבקופנגן חיכו ספסרים רבים שהציעו מקומות
לינה למיניהם, שי חלף על פניהם ללא מילה, הוא ידע לאן פניו
מועדות, רצועת חוף יפיפיה ומובדדת עם חדר המשקיף לים.
הוא היה האדם היחיד שלן שם באותה תקופה, עובדה אשר הקנתה לו את
השקט הנפשי לו השתוקק.
הוא נהג להתעורר בבקרים ולשבת לבדו על החוף ולתת למחשבות לזרום
ולהתנפץ כגלי הים.
כהרגלו הוא שכר את אותו אופנוע שנהג לרכב עליו בשהותו הראשונה
בקופנגן. כאשר נסע למרכז החוף הד-רין פגש במקרה את רג'ינה,
ששמחה לראותו.
רג'ינה וחברותיה נהנו מחברתו של שי, הם היו יושבים במסעדות
וצופים בסרטים חדשים, מבלים על חוף הד-רין שטוף השמש ורוקדים
לילה-לילה במסיבות החוף המופלאות.
היתה בו שמחה מלווה בעצב, הוא תהה לעצמו מדוע לא יכל להנות כך
עם שירי וחברותיה...

היה זה אחר צהרים קיצי, שי נסע לחדרה של רג'ינה, הוא מצא אותה
שקועה בקריאת ספר ישן. שי ניגש אליה ושאל "רוצה לעזור לי לכתוב
סוף לסיפור?" רג'ינה תהתה על פשר הדבר אך שי לא אמר דבר.
הם רכבו על אופנועו לחדרו, הוא יצא כשבידו שקית גדולה ואמר:
"בואי, נוסעים". הם רכבו על אופנועו במעלה ההר, מסביב השתרעו
להם נופים ירקרקים, מלווים בריח הים.
היתה זו אותה עליה בה שי ואלרן רכבו בשהותו הראשונה בקופנגן,
כאשר קרתה להם תאונת האופנוע, אולם שי לא חשש, והם רכבו להם אל
מעלה ההר.
הם הגיעו לפסגה, היתה זאת שעת שקיעת השמש, השמים התמלאו בצבעים
מרהיבים של כחול ואדום, היה זה כאילו יד ירדה לה מן השמיים
וציירה להם שקיעה מדהימה.
שי ירד מן האופנוע, התבונן לרג'ינה בעיניים ואמר: "זהו, הגיע
הזמן...", הוא לקח את השקית מקדמת האופנוע, נופף בה וזרק אותה
לעבר היערות והים בזעקה אדירה: "להתראות, שירי...".
כשמאחוריו שקיעת השמש, קרב שי אל רג'ינה ונישק אותה אל מול
השקיעה.
"מה היה בשקית?" שאלה רג'ינה לאחר מכן, "הנעליים" אמר שי שישב
וגולל את סיפור הנעליים אל מול השקיעה.

                         פרק ו' - אהבה עצמית

הוא התעורר כששקט חרישי מתנגן לאזניו לריח ציצי הפרחים... חיוך
של סיפוק היה על פניו.
הוא ישב מול הים, לגם מכוס המשקה הצונן, והחל לכתוב סיפור
המתאר את חוויותיו.
בצהריים רכב על אופנועו אל חוף הד-רין, רוח חדשה שטפה את פניו.
הוא טייל לאורך החוף כאשר לפתע הבחין בנערה יפיפיה יושבת
ושקועה בקריאת ספר, הוא ניגש אליה ושאל לשמה.
שמה היה אמילי, נערה קנדית זהובת שיער, הם שוחחו שעה קלה עד
שהגיעה חברתה שהצטרפה לשיחה במהרה. השיחה נמשכה לה אל תוך
ארוחת צהריים באחת ממסעדות האי, בה אהב שי לאכול.
בבוא שעת בין הערביים, הציע שי לאמילי לבוא עימו להתבונן
בשקיעה הנשקפת מחדרו.
הם ישבו על חוף הים אל מול השקיעה, אמילי התבוננה עמוק לתוך
עיניו ונשכה את שפתיה קלות בעודה מלטפת את רגליו. הם התנשקו,
היתה זו נשיקה ארוכה ונטולת רגשות אשם.
הוא לא האמין שזה אכן קורה, כאשר התקלחו יחדיו אמר לה: "אני
מרגיש כאילו זו סצנה מסרט...".
הטיפות זלגו להן מעל גופם החבוק, וזרמו אל תוך השפתיים שנגעו
זה בזו בנשיקה...
לאחר מכן, כשישבו על מרפסת חדרו ועישנו סיגר העשוי מעלה בננה,
גולל שי את סיפורו.
אמילי אמרה לו כי לדעתה שירי לא היתה מספיק טובה בשבילו, שי
ביטל את דבריה ושתק.
בחורות רבות אמרו לו משפטים דומים במהלך הזמן, אך באופן מוזר
הפעם החל שי להאמין.
הוא נפרד מאמילי לשלום וחזר לחדרו.
ברדת הערב כשישב לבדו על מרפסת חדרו ובמאפרה היה מונח לו אותו
סיגר בננה כבוי, הוא חשב לעצמו: "אהבה עצמית מתה ונולדת מחדש
בכל תקופה ותקופה במהלך חיינו...".