סטאלין, ככה היא קראה לכלב שלה, בעקבות תוכנית שראתה
בטלוויזיה. היא חשבה שהשם ירתיע את הגנבים. כזו מן מחשבה היתה
לה, מיוחדת. היא גרה עם סטאלין בבית סבתה המרווח בגוש הבתים של
רחוב צ'סטר. מעין מבנה אבן משושה עם חצר אמצעית שחולקה לגינות
נוי פרטיות. דיוקניה היו פזורים בחצרה. בחורה יפת מראה.
רכילויות השכנים תהו בדבר היעדר המחזרים. אך כיצד יהיו? הרי
היא לא היתה יוצאת הרבה מהבית. וגם כשיצאה, כדי לקנות צבעים או
בדים חדשים בחנות ברחוב מיסלין, תמיד היתה מרוחקת, מהלכת במורד
הרחוב בשלווה שכזו כאילו אין לה דאגה בעולם. זה הרתיע גברים,
ביטחון שכזה והם הסתפקו במבט, שהוסט במהרה אם נוצר קשר עין.

היא עברה לכאן כשהיתה בת 16, סבתה נפטרה שנה לאחר מכן והשאירה
לה את הבית. מאז עברו שלוש שנים. היא ציירה ללא הרף וחלמה
להיות מפורסמת. אהבה לפנטז על תערוכות בפאריז ומסיבות סלון עם
גדולי הציירים. היא הבטיחה לסטאלין שהיא תצייר פורטרט שלו
וצחקקה כשחשבה על כך שתחליף לו את צלוחית המים החלודה ותקנה לו
כנפי-עוף שהוא אוהב עם סכום הכסף הגדול שתקבל.

היה זה היום האחרון לשבוע. היא נסתה לפתוח את דלת הכניסה
הכבדה של הבניין, אך ידיה התפוסות הכבידו עליה. כן ציור רחב,
סט צבעים, מברשות פסטל וגם פרחים של יום ראשון, כל שדרוש לה
בכדי לסיים את יצירת המופת. ריגשה אותה המחשבה שבסוף השבוע היא
תסיים אותה. עובר אורח, עלם צעיר, נחלץ לעזרתה והיא השיבה לו
בחיוך יתום. לו רק היה יודע כמה המעיטה בחיוכים היה וודאי
מרגיש בר-מזל.
היא נכנסה למסדרון החשוך באותו הרגע שהשמש האנגלית יצאה מבעד
לעננים לאחר שבוע של מבוכה. היא פתחה את דלת הבית, זרקה כל
שהחזיקה על רצפת הכניסה, טרקה את הדלת עוד לפני שסטאלין הספיק
להגיע ולברך אותה בברכת השלום הקבועה שלו ורצה חזרה לרחוב.
במהירות - לפני שייסגרו.

היא הסבירה למר אנדרו ששאל לפשר הבהלה ששכחה את התיק בחנות
הצבעים. נדיר היה זה לראות אותה ממהרת. פשוט לא היה לה לאן.
"איך זה קרה?" חשבה לעצמה. אולי ההתרגשות של הציור בו היתה כה
גאה ערפלה את ריכוזה כשעזבה את החנות ללא התיק. מה תעשה בסוף
השבוע? אולי מיס אוניל תבחין בו והיא מחכה לה שתשוב?
היא רצה מהר ככל שיכלה והנה עוד רגע תגיע. ניזהרה מדוכן
העיתונים בפינה וניגבה עם כף ידה ממצחה את אגלי הזיעה שבהקו
בשמש. חצאיתה הכחולה התנפנפה מצד לצד ונעלי הבד הפשוטות שלה
ניסו להדביק את הקצב. קפצה מעל רצועת כלב. פנתה לרחוב מיסלין.
השתחלה. חצתה. ו... חושך.

חושך, הרי זה מה שרואים כשמתים. אנשים התקבצו סביב. יצאו
מהחנויות למשמע צליל החבטה. נשים עם מגבות על ראשן וגבר עם
מספריים מיהרו החוצה אל הכביש. האיש עם הרצועה נעמד על קצה
המדרכה עם עיניים בוחנות בעוד כלבו החנוק מתעקש להמשיך לרחרח
גזע עץ ומיס אוניל שבדיוק רגע לפני נעלה את חנות הצבעים עמדה
המומה עם יד על פניה. מיס אוניל בהתה על המתרחש וכלל לא ידעה
שהראש המוטל על הכביש הוא ראשה של הבחורה בעלת פני המלאך
שכל-כך אהבה. "דובשנית" ככה כנתה אותה. "יש פה רופא? רופא!
מישהו פה רופא?" נשמעה צעקה.

גבר צעיר מיהר אל גופה שהיה מוטל על הכביש בין ים מטר
הזכוכיות. השמש חזרה אל העננים, כאילו לא רצתה לצפות במתרחש
ושוב נהיה אפרורי. הוא ניגב עם כף ידו את גלילי הדם ממצחה
והזיז בעצבנות את אצבעותיו בנסיון למצוא דופק, סימן חיים, ללא
הועיל. הנהגת התקרבה אליו ואליה, באיטיות קפואה, בעיניים
דומעות, ממלמלת לעצמה כמעט לא קול "הרגתי אותה. הרגתי אותה".
ראתה במטושטש את מאמצי ההחייאה וכאב עמום תקף את ראשה שנחבל
מההגה ודימם קלות. היא הסתכלה על המכשיר שעל כף ידה ועיניה
ריצדו מצד לצד ממש כמו המחשבות שעברו בראשה.

בינתיים חזרתי להכרה. היא לא היתה לידי ודלתה היתה פתוחה.
הבחנתי בה מעבר לזגוגית הרכב השבורה. מבולבל, הרכנתי לשנייה
אחת את ראשי בניסיון להבין את מקור תחושת הרטיבות שהיתה לי בצד
הגוף. זה רק בקבוק יין שבור. השרתי מבט ולפתע ראיתי אותה שולחת
יד. מבט מבועת קפץ אל פניי: "לאאאאאאאאאאא!" . מאוחר מידי, היא
לחצה על הכפתור.

אני זוכר את התחושה שהיתה לי בפעם הראשונה, תחושה של מעין
ערפול חושים. זה מרגיש כמו חלום אבל אמיתי מכדי להיות חלום.
המציאות נעשית חד ממדית ולפני שהתודעה מספיקה להתאושש אתה נופל
לשינה עמוקה. כך בוואדי הרגישה דיאן.
היא כבר שכבה מורדמת. פנייה נקיות משריטות וארשת שלווה על
פניה. היא לא תיארה לעצמה את גודל הטעות שעשתה. טעות שתאלץ
לחיות איתה את שארית חייה. מכשירים רבים עקבו אחרי פעילות המוח
של דיאן וניצחו על תזמורת של ביפים וצפצופים. אני ישבתי
והתעדכנתי בפיתוחים האחרונים מפרוספקט שהיה בחדר ההמתנה כשבכסא
לידי ישב בקבוק היין איתו תכננתי לחגוג לאחר שתתעורר. מידי פעם
מילאתי מחדש את הכוס במים מינרליים מהמתקן בפינה. דיאן תמיד
צוחקת עליי שאני שותה ואוכל רק כשאני צריך להעביר את הזמן.



המשך יבוא..