" ילדים, בואו לאכול!" צווחה סטפני. לו הייתם רואים אותה הייתם
חושבים שהיא אולי קבצנית או, במקרה הטוב, עקרת בית. אך טעות
גדולה הייתם עושים בכך, כי סטפני הייתה אישתו של הדוכס, לא
פחות ולא יותר. לבושה היה מלוכלך, שערה פרוע, נראתה כמו משהו
שהחתול הביא הביתה. אבל הרבה יותר גרוע היו הצווחות האלו,
הבלתי פוסקות. "ילדים, תעשו ככה", "ריצ'ארד, תעשה ככה",
"ילדים, תפסיקו לריב", "צ'רלי, זרוק את הזבל".

איאיאי, הסתכל בה ריצ'ארד בבוז. "אני זוכר עוד כשהיינו צעירים,
וסטפני הייתה מלאת שמחת חיים... הייתה שלווה כמו הים. היה פשוט
כיף להיות איתה. בנוסף לכך, אם כי לא זה העניין אך בהחלט סממן
חשוב, הייתה נאה, יפה ומטופחת. אני זוכר עוד שגברים אחרים היו
לוטשים בה עיניים ואני, ובכן, קצת הייתי מקנא, אך גאה לא פחות.
ואני  כל כך אהבתי אותה, את החיוך התמידי ואת השיער הבלונדיני
הגולש. "ריצ'ארד! מה אתה חולם?? תעשה משהו מועיל!!" התעורר
ריצ'ארד ונחת עמוק לתוך המציאות המרה. אך עכשיו, כל היום מנקה,
מבשלת וצועקת בלי סוף. זקנה בלה היא נהיית ותמיד רוטנת על
משהו. גרוטאה רצינית.

אך זהו, אמרתי טיפה בכעס וטיפה בגאווה. החלטתי לשים לזה סוף.
אארגן נשף ענקי לכל תושבי העיירה ושמה אבחר אחת מרווקות העיירה
להיות לי לאישה חדשה ורעננה. כן! נשף מסכות זה יהיה. אזמין כל
אחת לריקוד, אפילו לא אצטרך לראות את פניהן, ואז, כשתגיע האחת
והיחידה, אני כבר ארגיש את זה. אני ארגיש את הקסם באוויר והיא
תהיה אשתי החדשה." בסתר ליבו ידע מי תהיה האישה. כן, האישה
שעבדה בסנדלרייה. ג'ואן שמה. לפעמים היה תולש את סוליית נעלו
רק בשביל לפגוש אותה ולבלות כמה דקות בחברתה. גם היא חיבבה
אותו, הוא הרגיש בכך. אך הוא לא רוצה לפעול באופן ישיר. הוא
כבר ירגיש  אותה בריקוד הגורלי. מתוך 82 רווקות העיירה הגיעו
לנשף 79. (למרי הזבנית היו אבעבועות רוח וטיפני הייתה כה
מכוערת שאפילו תחפושת לא הייתה מחפה על כך ועם עודף המשקל שיש
לג'נט, מה תעזור מסכה?) והרי למה לא? איש מקסים היה ריצ'ארד,
יפה, חכם, נאה, עשיר. לא היה חסר לו כלום, חוץ מטעמה החדש של
אהבה (וגם אשך אחד, אבל מי סופר?).

איזה נשף זה היה! הקוקטיילים עברו מיד ליד, הריקודים היו
סוערים, זברות רקדו עם לולייניות ומרטין לותר קינג רקד עם איש
הקו קלוקס קלן במעגל הורה. אך לשם מטרה מסוימת התכנסו.
ריצ'ארד נזכר במסיבת הנישואים השנייה שערכה לו סטפני. איך שהיא
ידעה לארגן מסיבות. חוץ מלקפוץ מהעוגה הייתה עושה הכל. אך זה
היה פעם, התעצבן קלות. טוב, צריך להתחיל במסע, אמר לעצמו
והתמלא אושר כשחשב על ג'ואן. כך עברו להם עשרים נשים בזו אחר
זו. חוץ מהתחפושות ריצ'ארד לא התרשם. לא, היא עוד לא הגיעה,
ידע. כשהיה האישה החמישים כבר התחיל להרגיש סחרחר. לא, הוא אמר
לעצמו, היא קרובה.
ואז, היא הגיעה. זו הייתה האישה החמישים ושש או לפחות משהו
באזור. תחפושת של גורילה לבשה. מעניין למה בחרה דווקא בזה? חשב
לעצמו כשהגיעה לרקוד וכמעט זרק אותה מעליו, כי הרי לא נעים
לרקוד עם גורילה. אך אז הוא הרגיש את זה. כן הם התחילו לרקוד
ולרקוד. ידעתי שג'ואן תגיע, הוא אמר לעצמו. הנוכחים עמדו דום
והסתכלו. זה היה מחזה מרהיב. כאילו לא הייתה רצפה. הם עמדו שם
בשמים, מדלגים מענן לענן, וריצ'ארד באמת היה בעננים. שנים שהוא
לא הרגיש קסם כזה. הוא הרגיש את כל חושיו חזק וברור. כשאחז
בחוזקה בגבה השעיר של הגורילה וליבו הלם בפראות, כן,  אני רוצה
להיות איתה יותר מריקוד אחד. אני רוצה אותה לכל חיי.
ואז המוסיקה עצרה. הם בטח רקדו עשר דקות למרות שמבחינתו הזמן
עמד מלכת. לא היה קיים." ובכן, יקירתי הגורילה, אמר בחום. את
יכולה להוריד את המסכה". וכן עשתה. כן, איפשהו במהלך הריקוד
הוא התחיל להרגיש את זה. נדמה לו שלקראת הסוף, רק עם אישה אחת
הוא יכול להגיע לגבהים כאלה, ולא עם הסנדלרית , אוי החרמנית
הזאת! כן, זאת הייתה סטפני עם חיוך רחב שהזכיר לו דברים נשכחים
מלפני עשרים שנה."סטפני, אמר לה, את האהבה השנייה שלי
בחיים"."מה?! חשבתי שאהבת רק אותי!", הדפה אותו בכעס. "האהבה
הראשונה שלי הייתה אליך, לפני עשרים שנה, כשראיתי אותך מודדת
שמלות הריון מהחבר המסומם שלך שבדיוק זרק אותך... והפעם השנייה
היא עכשיו, גורילה שלי". "אני יודעת שלפעמים אני מתנהגת כמו
גורילה, אך בפנים, אני עדיין הבלונדינית השמחה עם השיער הגולש
והחבר המסומם". "בואי נלך הביתה. תנוחי. ואני אבשל, אנקה,
אשכיב את הילדים לישון. סטפני חייכה. "ריצ'ארד, נקרעו לך
הנעליים בזמן הריקוד", אמרה בקריצה. "את כבר תתקני לי אותם,
סטפני, בבית..."