היו הרבה משחקים שהוא אהב - שש בש עם הדוד, שתמיד היה נותן לו
לנצח, מונופול עם סבא, שעדיין קרא למלונות אכסניות נוער ולרחוב
אלנבי רחוב המשטרה הבריטית, עם אמא היקרה היה משחק ברמי, משחק
שהיא לימדה אותו בגיל שש, ביום שהתחיל כיתה א'. עם סבא טוביה
היה משחק שחמט (אחרי 11 שנה הוא סוף סוף הצליח להבין את תנועתו
של הסוס) ועם אחיו הקטנים היה משחק בהיאבקות חופשית, על אף
שמעטים האנשים שיגדירו את זה כמשחק. אבל היה משחק אחד שהוא אהב
יותר מכולם - מחבואים.

הוא היה סופר בהתרגשות עד 10, לפעמים עד 20, תלוי במספר
החלומות שהוא חלם באותו לילה. ואז הוא היה מתחיל לחפש. מחפש
בגן שליד הבית, אותו גן שבו הציע לראשונה חברות למישהי, (הוא
חשב שזה יהיה קשר רציני, אבל אז נפלה לה השן הראשונה והיא
השתנתה מהקצה לקצה), מחפש במכולת של בנצי, שכל פעם עובד עליו
בטריק חדש (בפעם האחרונה הוא אמר לו שיורד לו דם מהשרוך, בוגר,
לא?), מחפש אצל גברת כהן (שהיא גם המורה לפסנתר שלו) ואפילו
בפח זבל.

לפעמים היה מוצא איזה מטבע של 10 שקל תוך כדי המשחק, או אפילו
לירה מהתקופה של סבא טוביה. לפעמים היה דורך על משהו חום ומוצק
ו... טוב, הבנתם את הרעיון, ופעם כששיחק נתקל באבי גרייניק
(ההוא מפלטפוס) והריץ עליו איזה דאחקה, הוא אמר לו, excuse me,
could you take my picture?
כאילו הוא תייר שלא מכיר את אבי... בסוף הם הצטלמו ביחד. עד
היום יש לו את התמונה ממוסגרת ומוגדלת פי 100.

הייתה רק בעיה אחת במשחק המחבואים שלו. הוא אף פעם לא מצא את
מי שחיפש. ככה זה כשאתה מחפש את אבא שלך שנטש אותך בגיל 4
בשביל איזה זונה בלונדינית עם חזה מזויף, לא?

משחק נחמד מחבואים...