קמתי בבוקר, והכל נראה טוב ויפה כרגיל.
התכוננתי ויצאתי לבית הספר. בהתחלה, כשהגעתי, הכל נראה רגיל.
"דנה, מה העניינים?" שאלה אותי יעל, חברתי הטובה ביותר. יעל
הייתה ממש יפה. היו לה עיניים חומות ושער חום וארוך (כמו לי,
רק שהשער שלי קצר יותר), ומאז שאני זוכרת את עצמי היא הייתה
החברה הכי טובה שלי.
"סבבה, אז התכוננת?" שאלתי.
"למה?" שאלה.
"מה זאת אומרת למה? למבחן באזרחות!" אמרתי לה.
"מה? מבחן באזרחות? אוי לא!" היא צרחה וכמעט התמוטטה מולי.
"1 באפריל! אין שום מבחן באזרחות, תירגעי..." התחלתי לצחקק.
"חה חה חה", היא אמרה בציניות, "יש לך מושג איך הדאגת אותי?!",
אבל כשלא הצליחה להתאפק פרצה בצחוק. ושם עמדנו וצחקנו כמו שתי
משוגעות. לא עבר הרבה זמן וניר עבר לידינו. ניר היה הילד הכי
חתיך, טוב הלב, המקסים והנדיב שאי פעם הכרתי. היה לו שער שחור
חלק יפהפה, ועיניים ירוקות מהפנטות. מאז שפגשתי אותו, נדלקתי
עליו ולא הפסקתי לבהות בו כשהוא עבר לידי. הוא עצר והביט בנו
מתפוצצות (עדיין) מצחוק.
"ידעתי שיום יגיע ואצטרך את המספר של בית המשוגעים..."
"די, ניר", אמרתי, "אל תהיה רשע. רק צחקקנו קצת..."
"קצת?!", הוא חייך, "אם הייתי מאחר בשנייה הייתן כבר
מתפוצצות". הוא התחיל לצחוק.
"רואה? גם אתה נדבקת, זו מגיפה!" אמרה יעל.
"אני הולך לפני שאדבק באמת", הוא אמר והלך.
"והנה הלך אהובך, אוי, מתי הוא יחזור???" אמרה יעל בדרמטיות.
"אני לא מאוהבת בו, אני דלוקה עליו", אמרתי לה.
"כן, כן, אני יודעת, את כל הזמן אומרת את זה, אבל את אף פעם לא
עושה שום דבר בנוגע לזה!" היא אמרה, ולרגע היה נדמה לי שהיא
כעסה עליי באמת.
"תירגעי, מה יש לך?" אמרתי לה.
"את רוצה לדעת מה יש לי?!" היא צעקה "זה מה שיש לי! נמאס לי
ממך! את החברה הכי סנובית, מגעילה, נוראית, וטיפשה שיכולה
להיות ואני מתחרטת שבכלל פגשתי אותך!" היא נראתה כמו עגבנייה.
"אבל... מה עשיתי? אני מצטערת... זה באמת מה שאת חושבת עליי?"
דמעות בצבצו בעיניי. לא האמנתי, שהחברה הכי טובה שלי, תאמר את
זה עליי. "ברור שלא!", היא אמרה, "אחד באפריל!" היא התחילה
לצחוק. זה לא הצחיק אותי, אבל צחקתי בכל זאת.

נכנסתי לכיתה עם הצלצול ויעל אחריי. ישבנו כרגיל בקבוצה: אני,
יעל, ניר (כן, החתיך) וגיא. החברים הכי טובים. כולם ידעו שגיא
מאוהב עד מעל הראש ביעל, ויעל בו. לא משנה כמה פעמים אמרנו
להם, וכמה ניסינו לשכנע אותם, אף אחד מהם לא האמין שהשני מאוהב
בו והם בילו את כל השיעור בבהייה חטופה אחד בשני וחיוכים
מתחלפים.
המורה להיסטוריה נכנסה לכיתה ואמרה: "להוציא דפים. בוחן פתע",
וחיוך התפשט על פניה. כולם הבחינו בחיוך וצעקו אליה: "אחד
באפריל! אחד באפריל!" וצחקו. רק שאת המורה זה לא ממש הצחיק
"תוציאו דפים! בוחן פתע, אני לא צוחקת!". אז הוצאנו דפים.
כשיצאנו להפסקה חשבתי שהיום הזה הולך להיות אחד הימים הגרועים
בחיי. אחרי הלימודים נוכחתי לדעת שטעיתי, ובגדול. כשיצאתי מבית
הספר שמעתי קול קורא לי.
"היי, דנה! חכי!"
הסתובבתי, ומאחורי עמד ניר (כן, החתיך) ושאל אותי בביישנות:
"את...אמממ... רוצה שאלווה אותך הביתה?". זהו זה. אני בגן עדן,
חשבתי. חייכתי ואמרתי: "כן, בסדר, אבל אתה גר בכיוון ההפוך"
אמרתי לו, וחיכיתי לתשובה.
"לא.. יש לי אימון כדורסל קרוב לבית שלך" הוא ענה.
"טוב, אז בוא נלך" אמרתי, וחייכתי. התחלנו ללכת, דיברנו על כל
מיני, ופתאום, הוא עצר. לא הבנתי למה, אז עצרתי גם אני, ושאלתי
את ניר: "למה עצרת?".
"אני צריך לשאול אותך משהו" הוא אמר "אני מחכה הרבה זמן לשאול
אותך ונמאס לי לחכות." נצנוץ תקווה פרץ בלבי. האם ייתכן שהוא
הולך לשאול אותי, מה שאני חושבת שהוא הולך לשאול אותי? "כן,
שאל", אמרתי בציפייה.
"טוב, אמממ..."
"נו, פשוט תאמר."
"דנה?"
"כן?", הציפייה רק הלכה וגברה. ואז, הוא אמר את הדבר הכי נפלא
בעולם, "דנה, אני חושב שאני מאוהב בך. את רוצה להיות החברה
שלי?".