ימים ולילות רונן ישב עם עט ביד ודף פוליו מולו. העט צייר
מעצמו נקודות וקווים, ומדי פעם אף ציורים יפים. אין ספק שאם
רונן היה עוסק בציור, הוא היה גם מצליח.
העט זז לו מכיוון אחד לאחר, נע לכיוון הדף ובאמצע האות הראשונה
הוא נרתע, ומחק אותה במהירות.
הדף התקשה שלא לעוף ברוח, ורונן נאלץ להחזיר אותו כל פעם.

רונן היה העובד המצטיין לשנת 2004 בפיצה 'הריבוע'. שם הפיצרייה
הוא כשם הפיצות שהם מכינים, בצורות ריבועיות. הלקוחות
הנודניקים שהיו באים רק לבחון את הפיצה, היו מבקשים למדוד האם
כל צלעות הפיצה שוות. כשהיו מגלים שהצלעות אכן שוות, לא נותר
להם דבר אלא להזמין ריבוע אחד.
רק מזה הפיצה התקיימה, רק מהרעיון הזה. את אותו רעיון רונן
בכבודו ובעצמו הגה, ומאז שהפיצה התחילה לשגשג, רונן התחיל לנהל
את כל העסק.
רונן אף פעם לא היה מספיק חכם כדי להבין שהוא בקלות יכול
להשתלט על הפיצרייה ולהפוך אותה לפיצרייה המובילה בתל אביב.
הוא העדיף להצטנע ולהמשיך לעבוד כמוכר.
הוא בכלל הכחיש שהוא הגה את רעיון הריבוע, וכשהלקוחות היו
מביטים בו, ואחר כך בתמונת 'העובד המצטיין לשנת 2004, הוגה
רעיון הריבוע', היה 'מתקן את טעותם' וטוען כי בתמונה זהו אחיו
הבכור.

אלי קם מוקדם בבוקר והלך לעבודה. העבודה שלו הייתה קלה, כך היו
אומרים. הוא היה יושב במשרד כל היום, מאזין לתלונות הלקוחות על
האיכות והטעם הנורא. ולמרות כל התלונות, הפיצה שלו הייתה הכי
מצליחה בתל אביב. אחרי שהראה ידע נרחב בעסקי הפיצה, הוא מיהר
לדבר עם הבכירים שעד לא מזמן היו בכירים בפיצה סתמית ולא
מוכרת. הוא קודם במהרה לסגן, ולא לקח הרבה זמן עד שהשתלט על
החברה לגמרי.
משולשי הפיצה היו עולים הון תועפות. כשהלקוחות באו הם תהו מה
פשר המחיר המופקע, וכשהמוכרים אמרו להם שמקבלים משולש שני
במתנה, הלקוחות היו מתפתים.
אחרי שהיו לוקחים את הביס הראשון, הם היו משליכים את הפיצה לפח
ומוותרים על המשולש השני.

הוא פתח את העיתון, ובעמוד החמישי ראה כתבה קטנה על פיצה
'הריבוע', והחליט שאם לא ינקוט בצעדים קיצוניים, הפיצה הקטנה
הזאת תעקוף את הפיצה שלו. זו הייתה תחרות, ומי שהיה חכם ומהיר
יותר, זכה.

רונן זנח את העט, שבינתיים התגלגל לו לאיטו על הדף, מותיר דיו.

הוא ניגש לכלב שלו, פינוקי, על שם סדרת הטלוויזיה הנוסטלגית.
פינוקי היה הדבר הכי יקר שהיה לרונן, אחרי שאשתו נפטרה ממחלת
הסרטן לפני כמה שנים. נעמה הייתה אז צעירה מאד, ולרונן לא היה
די כסף כדי לטפל במחלה. הוא שקל אז לבקש מאחיו הלוואה, ואז
נזכר שמצבו של אחיו לא יותר טוב משלו.
לאחר שנה שבה בזבז רונן את הפרוטות האחרונות שלו, נעמה נפטרה
בגיל שלושים ושש.

כשרונן היה צריך לדאוג לפרנסתו, הוא ניסה לכתוב רומן. כבר בגיל
צעיר נאמר לו שיש לו פוטנציאל, והוא רק צריך לעבוד עליו. רונן
תמיד העדיף להכין פיצה, ואף פעם לא טרח לנסות את מזלו בכתיבת
סיפור קצר. כשהמצב היה אנוש, רונן החליט לחפש עבודה. מאז, הוא
עובד בפיצה, ומנסה לכתוב רומן.

הוא הסתכל בפינוקי, ופינוקי הסתכל בו. המבט הצטלב וגרם לתחושה
טובה ולא מוסברת.
רונן ביקש מפינוקי להישאר עם אותו מבט, ורץ להביא את הדף
והעט.
כשחזר למקום שבו פינוקי ישב, הוא ראה שפינוקי כבר יוצא החוצה
לגינה. הוא תמיד רצה לאלף את פינוקי, אבל אף פעם לא היה לו
מספיק כסף.
הוא חזר לשולחן, והביט בקירות שעוטפים אותו. הוא חיפש השראה
בכל אחד מהדברים שראה.

הוא התחיל לכתוב על השואה, והפסיק אחרי שהבין שהוא לא יודע על
זה מספיק. הוא נשר מבית הספר בכיתה י', ולא טס עם כיתתו
לפולין. בכלל, רונן לא היה תלמיד טוב. הוא היה נכשל בכל
המקצועות הריאליים, כי להוריו לא היה כסף לשלם לו על מורה
פרטית. למעשה, הוא נכשל כמעט בכל המקצועות.
כשהיה מקבל מאיות בספרות, הבין שיצטרך להשקיע בזה. הוא הבין,
אבל מעולם לא עשה עם ההבנה שלו כלום.

אלי סיים לכתוב חמישה עמודים, ופקד על אחד העובדים לפרסם את
הסיפור באינטרנט.
אלי אף פעם לא היה מוכשר בכתיבה, אבל כשיש רגעים בלי תלונות
בטלפון, הוא מעסיק את עצמו בכתיבה. רוב הסיפורים שלו גרועים,
אפילו גרועים מאד. העובדים שלו כמובן לא אומרים לו את זה, אלא
אומרים לו שהוא כותב טוב. הם עשו הכול כדי לא להרגיז את הבוס.

אלי אף פעם לא היה יצירתי, או בעל דמיון מפותח. המחשבות שלו
עסקו בעיקר בחישובים מתמטיים, או דרכים הגיוניות להשתלט על
העולם. הוא אפילו כתב סיפור על זה, וכשאחד העובדים שלו צחק
צחוק מעליב, אלי העיף אותו לכל הרוחות. מאז, העובדים משבחים את
אלי כמה שאפשר.

אחרי כמה שעות אלי קיבל הודעה שהסיפור שלו התפרסם. בדרך כלל
לסיפורים לוקח שבועות להתפרסם, אבל כשאתה מכיר אישית את מנהל
האתר, הכול הופך להיות פשוט בהרבה.
העורך גם נתן לסיפור את המלצת המערכת, ושלח הודעה לכל הרשומים
לאתר, עם קישור לסיפור.
מאה, אולי מתאיים שקל הוציא אלי מכיסו, בשביל מאה, אולי מתאיים
תגובות רעות על הסיפור.

רונן המשיך לנסות במלוא המרץ. חצאי רעיונות רצו במוחו, חצאים
שלא מצאו את החצי השני שלהם.
רעיונות באו והלכו, ושום רעיון לא נשאר במוחו של רונן בשביל
לפתח את עצמו לרעיון מספיק ברור בשביל שייכתב עליו סיפור, או
לפחות איזה שהיא התחלה עם פוטנציאל להמשך.
רונן הזיז את ראשו לצדדים, למעלה, למטה. הכול בשביל רעיון. זה
לא עבד, והעט המשיך לצייר לו ציורים.

אחרי יום רונן בא לפיצרייה, והתנצל על כך שהחסיר את יום העבודה
הקודם.
הוא ניגש מהר לדוכן, וצעק 'פיצה ריבוע...בואו תטעמו'. הוא היה
כזה כריזמטי, שלקוחות היו נמשכים אל הפיצה כמו שהעכברים היו
נמשכים לחלילן מהמלין.
בסוף היום, כשאחד הבכירים ספר את הכסף, הוא מצא כי היום זה
היום עם ההכנסה הגדולה ביותר בתולדותיה של הפיצה. הוא כל כך
רצה לטפוח לרגע על גבו של רונן, ולהושיט לו איזה שטר של מאה.
הוא כמעט שלא היה יכול לעשות את הצעד הבא.

''רונן, אתה מפוטר. צר לי. זו לא ההחלטה שלי, שתדע לך. זה הבוס
החדש והזבל...''
רונן היה המום. כל העבודה הזאת שהשקיע בפיצה, כל החלום שלו.
הוא זה שהמציא את השם לפיצרייה, והוא זה שהביא אותה לגדולות.
מלבד הסמליות הרבה, הפיצרייה הייתה  ההכנסה היחידה של רונן.
גרושים היה מקבל בעבודה הזאת, למרות כל המאמצים שהשקיע בפיצה.
הוא קיבל פה שכר מינימום, שבקושי הספיק כדי להאכיל אותו ואת
הכלב שלו. הוא היה חסר אונים.
רונן לא הצליח להוציא מילה. הפה שלו היה פעור, והלשון תקועה
בין החניכיים. הוא גמגם ובלע את המילים, כך שלא היה בכלל טעם
לנסות להבין אותו.
''הוא פיטר את כל העובדים, הוא אמר שהם לא נחוצים. עכשיו אני
הופך להיות מוכר, והוא משתלט על הכול. הוא רוצה להביא את האח
שלו לנהל איתו את העסק. שיזדיין האח שלו!''

רונן חזר הביתה, בכה כמו שלא בכה מעולם. הכול נגמר לו עכשיו.
הוא לקח את אותו דף, אותו עט, והתחיל. לא יצא כלום. העט סירב
לכתוב, סירב לצייר אפילו. מחשבות הציפו את הראש של רונן. הוא
חשב על הפיצה, ואז על מוות.
הוא קימט את הדף בעצבנות ואת העט ניסה לתקוע בורידים שלו. לא
היה לו אומץ להתאבד, לרונן.

הוא פתח דף אינטרנט. הוא החליט שהוא חייב לכתוב, דווקא עכשיו.
הפוטנציאל שלו חייב להתממש עכשיו. הוא נכנס לאתר עם יצירות של
אנשים, ובאינסטינקטיביות נכנס למקום הראשון בהמלצת המערכת.
הוא התחיל לקרוא, אבל הפסיק אחרי חצי. זה היה איזה סיפור קצר
ומסריח על פיצה. בדיוק מה שהוא היה צריך עכשיו, עוד פיצה.

אלי, שמח מתמיד, הרים את השפופרת ופתח את פנקס הטלפונים. הוא
חיפש את מספר הטלפון של אחיו, כדי להתקשר אליו. אלי ואחיו לא
התראו מאז שאשתו של רונן נפטרה ממחלת הסרטן לפני כמה זמן. מאז,
שניהם נפרדו, כי רונן היה מדוכא מדי.
צליל חיוג נשמע. אלי גמגם ובלע את המילים. הוא לא ידע איך
להתחיל לדבר, ומה יגיד. בכל זאת, הם לא התראו כל כך הרבה זמן.
למזלו, היה מענה קולי. אלי ניגב את הזעה מעל מצחו, הסדיר את
הדיבור, והתחיל לדבר באיטיות אל השפופרת. הוא נזהר שלא להתבלבל
במילים, הכול מרוב לחץ.
''רונן, זה אלי, כשאתה שומע את זה, תתקשר אליי. אני יודע שלא
דיברנו מאז המוות של נעמה, אבל אני חייב לדבר איתך. פיטרתי את
כל העובדים כדי להתחיל איתך עתיד משותף, בפיצה!
אתה זוכר שהיית מוכשר בזה, עוד מהילדות?
אני אסיים עכשיו, וכשתשמע את זה, אל תשכח להתקשר'''
ביפ.

על דף נייר מקומט היה ציור של פיצה. מבקרי האמנות כל כך התלהבו
מהציור הזה, והוא הפך למפורסם מאד. לרונן לוי היו שני תארים.
הוא היה העובד המצטיין בפיצת 'הריבוע' לשנת 2004, וגם תואר
'ציור המאה'. את הכתיבה רונן לא זכה לממש.

אלי נכשל בעסקים, אחיו לא היה איתו. הבכירים מרדו, ולא רצו
לעבוד. אלי לא היה יכול לעשות כלום, וכשכולם שמעו על השערוריות
בפיצה שלו, אף אחד לא רצה לבוא לפיצת 'הריבוע'.
רונן מעולם לא התקשר לאלי.

פינוקי, חופר וחופר כאילו קבורה שם עצם.
אבל רונן קבור מחוץ לבית הקברות.