שי חיכה לאיש המפגר באדום שיועיל בטובו להזיז את ידיו
המחורבנות מצמוד לגוף, ולהחליף כבר צבע. אין ספק שמדובר ברמזור
הכי מתסכל ביבשת, ואולי בכל כדור הארץ. לפי הערכתו הגסה חלפו
לפחות חודשיים מאז שנעמד מול מעבר החציה הדפוק הזה. כל פעם
אותו סיפור: לאחר עשר דקות של הליכה נמרצת, חמוש בבגד הים,
הלונג ושקית הפיצ'יפקס שלו, הוא שוב מוצא את עצמו ניצב דום מול
הכביש הסואן במפגש רחוב גורדון עם הטיילת. שוב אותו העינוי:
ריח הים כבר מתגנב אל נחיריו, המטקות מכות בעור התוף, והוא
עומד שם כמו משה מול ים סוף בחמש הדקות הראשונות לפני שקלט את
הטריק עם המקל.

אם הטמבל בירוק לא יופיע בקרוב הוא מתפרץ לכביש. יהיה מה
שיהיה. הוא כבר עשה זאת בעבר. מעבר החציה המקולל הזה לעיתים
נדמה כמו קורס מתאבדים יותר מאשר אמצעי זהירות. בכל פעם
שמתוזמן מרווח של מעל שש עשיריות השניה בין שני רכבים, מיד
מזנקים לכביש עשרות אנשים, רק בכדי למצוא את עצמם חסרי אונים
על אי התנועה.
הללויה. הברנש הירקרק החליט לקפוץ לביקור קצר לפני שננקטה נגדו
אלימות פיסית. שי החל פוסע בעצבנות אל עבר אי התנועה. הוא קילל
את הרמזור הבנזונה, ואיך ששאב ממנו את כל הקארמה הטובה שיצא
עימה מהבית. בעודו מניח את רגלו על עבר הכביש השני, נחו עיניו
על הבחורה המדהימה ביותר שראה בשבוע האחרון, לא כולל אינטרנט,
טלוויזיה ועיתונים. היא הייתה מהממת. שי ניסה להסוות את פני
העגל שתפסו פיקוד על פרצופו ללא הועיל. הוא בהה בעיניה, סרק את
גופה החטוב הרטוב, העיף מבט זריז בחברתה הפחות אטרקטיבית, וחזר
ללטוש מבט אחרון בחזה המפואר וספוג מי הים, שיצר טבעות לחות
בחולצת הטריקו הצחורה שלבשה. היא חלפה על פניו , וכמו לטאה
גמישה במיוחד, צווארו התעוות לאחור ואיפשר לו לבצע את המבחן
החשוב מכולם: מבחן הישבן. הוא בחן את הממצאים והגיע למסקנתו
הברורה והחדה: מדובר בכוסית לא נורמלית.
שי לא ידע כי אותה הבחורה המוכשרת, שכרגע חלפה על פניו, עתידה
לפגוש בו בעוד חמישים ושישה ימים בדיוק בקפיטרית גילמן
באוניברסיטת תל אביב. שי לא ידע שהיא תעמוד לפניו בתור לקופאית
ותוציא מהמדף ופל טוויסט. הוא לא שיער לעצמו כי בדיוק אז יחליט
לאגור את שאריות הבטחון שנותרו לו, ולהעיר לה הערה עוקצנית אך
משעשעת בנוגע לטעם שלה בממתקים. שי לא דמיין כי השיחה תתפתח עד
כדי חילוף טלפונים. הוא לא העיז לחלום כי לאחר יום מתבקש של
דממה אלחוטית הוא יתקשר אליה ויקבע איתה לבית קפה. הוא לא תיאר
לעצמו כי באותו ערב היא תסכים לעלות אליו לשמוע איזה דיסק. שי
לא ידע שבדיוק בעוד חמישה ושישה ימים, הוא ימצא את עצמו סחרחר
מיין, עונד לראשו כובעון, וטובל בתוך ים של יופי. ים של גוף
מושלם. ים שכולו אושר.
שי לא ידע שכל זאת עתיד להתרחש, אבל הוא מה זה קיווה.

בעודה חוצה את מעבר החציה ברמזור המחורבן בדרך חזרה מהים, מיה
הבחינה בבחור החמוד שחצה את הכביש בכיוון הנגדי. הוא נעץ בה
מבט שכיסה מבחינתה על כל היום המאכזב בים, שלקה בכמות
הפידבקים. יופי, היא כבר מרגישה הרבה יותר טוב. מיה לא ידעה
שבדיוק בעוד חמישים ושישה ימים היא הולכת לפגוש את שי, ולהתחיל
הרפתקה משותפת יחד.
מיה לא ידעה זאת, ואולי בצדק, כי זה לעולם לא יקרה.