י ם.  י ם.  למילה ים יש טעם מלוח. בכל פעם שאני מבטא אותה אני
מרגיש את המליחות מחלחלת לפי, עוטפת את הלשון, וכמו מחליקה
פנימה. מרבית האנשים שונאים את המליחות של הים, ותמיד כשהם
בולעים בטעות מעט מי ים, הם משתנקים ויורקים אותם בגועל. אני
לא ככה, אני מודה שגם אני לא לוגם ממימי הים בשקיקה, אבל אני
גם לא מעליב את הים ויורק לו את המים שלו בפרצוף. יש למליחות
של הים טעם מיוחד, אני חושב, ובטח לא פחות טוב מטעם של כמה
בנות שיצא לי להכיר.
הפעם הראשונה שביקרתי בים היתה כשהייתי בן שנה. אתם בטח
מתפלאים מאיפה אני זוכר דברים שקרו בגיל כה צעיר, הרי מדענים
אומרים שהזכרון מתחיל מגיל שלוש. אז אני לא יודע, אולי הזכרון
של אותם מדענים מתחיל מגיל שלוש, אבל אני זוכר את הפעם הראשונה
שלי בים. הלכתי עם אמא, אבא ואבטיח. אני זוכר שפחדתי מאוד -
מהרעש, הגלים, הקצף, העומק, מהאינסוף. בכיתי כשאבא לקח אותי על
הידיים ונכנס איתי למים. אבא ניסה להרגיע אותי ואמר : "אל
תפחד, תראה איזה כיף זה ... הופה ! הנה גל ! אל תפחד אני אשמור
עליך, אני כאן". הפסקתי לבכות, ואבא חשב שזה בגלל הדברים שאמר,
שהצליחו להרגיע אותי. הוא לא ידע שזה בגלל שהים בעצמו דיבר אלי
והבטיח שלא יקרה לי דבר, שהוא ישמור שאני לא אטבע. אני לא יודע
למה הים מדבר דווקא אלי ולא אל אחרים, ומדוע הוא בחר דווקא בי.
אף פעם לא שאלתי אותו, ואני כלל לא בטוח שהוא היה עונה לי, לו
הייתי שואל.
מאז אני אוהב את הים, והים אוהב אותי. 'אהבה' היא מילה חלשה
מדי מכדי לתאר את היחסים בינינו. אנו רוצים להיות כל רגע אחד
עם השני, לדבר אחד עם השני, לגעת אחד בשני. הבית שלי שוכן ליד
הים, ובכל רגע פנוי שיש לי, אני הולך לים. כולם יודעים שזה
השגיון שלי, ומקבלים את זה. כשלמדתי בבית הספר, הייתי אפילו
מביא את שעורי הבית ומכין אותם על החוף, כשהמים מלחכים את כפות
רגלי. את מסיבות יום ההולדת שלי חגגתי בכל שנה בים. היינו
עושים קומזיץ, ונשארים שם עד הבוקר, ואני הייתי שמח מאוד שגם
הים משתתף בימי ההולדת שלי. הים מצידו תמיד העניק לי מתנות
מיוחדות אותן אני שומר בתיבת עץ: צדפים גדולות, אבנים
צבעוניות, אלמוגים, מטבעות זהב מספינות שנטרפו בעבר הרחוק,
ודברים מדברים שונים שמשמחים את לבי כל שנה מחדש. את המתנה הכי
יפה, עד עכשיו, קיבלתי מהים ליום ההולדת ה-18 שלי. הוא העניק
לי ראיית ים. עד אז סבלתי מצריבה בעיניים בכל פעם שהייתי פותח
אותן מתחת לפני המים. מאז אני יכול לראות במים ממש כמו ביבשה.
שום דבר לא צורב והעיניים שלי לא נעשות אדומות אחר כך.
הים מאוד חכם, והוא יודע דברים רבים. אני מאוד אוהב לשוחח
איתו, לשמוע את דעותיו על דברים כמו פוליטיקה, ספרים, סרטים,
בנות שאני יוצא איתן. לים יש גם אחלה חוש הומור, והוא תמיד
מצחיק אותי. "אתה רואה את הכוסית הזו, שנכנסה אלי עכשיו, זו עם
הביקיני הלבן ?", "כן", אני עונה. "אז תדע שהיא נכנסה רק כדי
להשתין, תראה איך היא נשארת במים הרדודים ומובכת בכל פעם כשגל
עובר והיא מגלה שהיא בעצם משתינה באוויר" ; "תסתכל בשני הערסים
המגודלים האלה, כבר עשר דקות הם מחפשים את הכדור של המטקות
שהסתרתי להם בחול". הים אף עוזר לי מאוד כשאני יוצא עם בנות.
בפגישה הראשונה אני תמיד לוקח אותן למקומות שנמצאים ליד הים,
כמו הטיילת של תל אביב. אני מרגיש הרבה יותר שנון, חכם ובטוח
בעצמי כשהים לידי. אחר כך, אני מציע "בתמימות" לטייל על החוף,
או סתם לשבת על החומה כשהרגליים משתלשלות למטה. כשאני הולך עם
מישהי על שפת הים, הים מגלה לי על מה היא חושבת. "היא ממש
התלהבה ממך, היא רוצה שתנשק אותה", "היא בדיוק נזכרת איך איבדה
את בתוליה על החוף", "היא חושבת כל הזמן על החבר הקודם שלה, לא
נראה לי שזה ילך ביניכם". בנות מאוד מתרשמות כשאני מנחש כך את
מחשבותיהן הכמוסות ביותר, וכשהן מתרשמות הכל זורם טוב יותר.
הפעם הראשונה בה שכבתי עם מישהי היתה, איך לא, על החוף. גם
במקרה הזה הים סייע לי והדריך אותי, כי מאוד התרגשתי ולא ידעתי
כל כך מה לעשות. היום, כמובן, אני כבר מסתדר די טוב בעצמי, אבל
עדיין חולק עם הים מפעם לפעם את תענוגות הבשרים אותן אני
חווה.
מהחברה הרצינית הראשונה שלי נפרדתי בגלל הים. "זה או אני או
הוא", צעקה עלי. הנהנתי בעצב חרישי, אספתי את עצמי מהמיטה שלה,
והלכתי לבכות לים. אהבתי אותה, אבל אהבתי יותר את הים.
לפעמים אני מתווכח עם הים. בעיקר אחרי שהוא סוער ואנשים טובעים
בו. "אני לא עושה בכוונה, אני לא רע ולא טוב, אני פשוט ישנו.
אסור לי להתערב במהלך העניינים הטבעי. אני לא יכול להיות רגוע
ושקט כל השנה, יש לסערות, לסופות ולגלים הגבוהים סיבה ותכלית
משלהן". אני ממשיך להתווכח, אבל אני יודע בסתר לבי שהוא צודק.
אפשר באותה מידה להאשים את אלוהים בכך שאנשים מתים. הים תמיד
כועס כשמזרימים לתוכו שפכים, כימיקלים ממפעלים, וסתם כשאנשים
עושים בו את צרכיהם. אני יודע שכולם משתינים בים - בנים, בנות,
זקנים, תינוקות, כלבים, כולם. חוץ ממני, כי רק אני יודע עד כמה
זה מפריע לו. מי היה רוצה שישתינו עליו, שישפכו לתוכו ביוב של
מדינה שלמה ? בכל פעם כשיש תקלה באיזה מפעל ושפכים מזוהמים
נשפכים לים וקוטלים דגים ושאר בעלי חיים ימיים, היה מתכעס.
וכשהים מתכעס, הוא הופך להיות סוער וזועף, ואז אנשים טובעים.
הוא לא עושה בכוונה, ככה הוא פשוט. בכל פעם שאני שומע על עוד
צינור שהתפוצץ והזרים כימיקלים למים, אני רץ לים כדי להציל
מתרחצים. אני יושב על החוף, מחכה לסערה, לזעקות ולנפנופי
הידיים, וקופץ למים. באותם ימים הים ואני לא מדברים הרבה, רק
מה שחייבים: "איפה הוא ?? אני לא רואה אותו !", "מאוחר מדי,
הוא הפסיק לנשום לפני שלוש דקות". אני כבר לא כועס או מאשים את
הים, והים כבר לא מתעצבן שאני מתערב לו בעניינים. שנינו יודעים
שלאף אחד מאתנו אין ברירה, זה הטבע שלנו. בדרך כלל זה לא ככה,
לרוב אנחנו צוחקים, נהנים, משחקים, מספרים אחד לשני סיפורים
שאנו ממציאים, כמו גם סיפורים אמיתיים, ומזילים יחד דמעה בסוף
עצוב של ספר. כך זה היה גם היום, יום ההולדת ה-24 שלי. אמש
הלכתי עם החבר'ה לחגוג, שתינו, רקדנו, סיפרנו בדיחות גסות. אחר
כך חזרתי הביתה עם החברה שלי, ובילינו במיטה עד עלות השחר.
עכשיו אני בים, כבר לילה, ועוד מחצית השעה כבר יהיה מחר, ויום
ההולדת שלי יסתיים. כולם נתנו לי מתנות, למעט הים. הוא הבטיח
להעניק לי השנה מתנה גדולה במיוחד, משהו ענק. אמרתי לכולם שאני
רוצה להיות קצת לבדי, והלכתי בערב לים. דיברנו, צחקנו,
התווכחנו של פוליטיקה, כהרגלנו, אבל כל הזמן חשבתי על המתנה
שלי. הים ידע שאני חושב עליה, כמובן, אבל לא פצה פה. עכשיו,
חצי שעה לפני שיום ההולדת שלי נגמר, אני שומע אותו אומר לי:
"הסר את הבגדים שלך ובוא, הכנס אלי".  אני מתפשט, משאיר את
בגדי בערימה על החול, ונכנס למים. אני שוחה ושוחה, משאיר
מאחורי את תל אביב שהופכת לאיטה לצעיף כהה, מנצנץ באפילה. תוך
כדי שחיה אני מתחיל להבין, אך עדיין מתקשה להאמין. לאחר חצי
שעה לערך, הים אומר לי לעצור. אני מפסיק לשחות, נח על המים,
מתרפק על הגלים, והים לוחש באוזני: "אני יודע שאתה כבר מנחש מה
המתנה שלי אליך. זה מה שתמיד רצינו, להיות יחד, להיות אחד.
היום אנחנו נתמזג לשלם, כמו שהיה צריך להיות מאז ומעולם".
אני מרגיש את המליחות מחלחלת לפי, עוטפת את הלשון, וכמו מחליקה
פנימה. מרבית האנשים שונאים את המליחות של הים, ותמיד כשהם
בולעים בטעות מעט מי ים, הם משתנקים ויורקים אותם בגועל. אני
לא ככה.