בוקר יום ראשון יורדים לשטח.
העמסנו את כל הקיטבגים על המשאית ועלינו לאוטובוס.
לא לקח הרבה זמן וכולם נרדמו במושביהם,פשוט נפלו חלל אל מול
עומס העבודות,אל מול העייפות,ואני מנסה להתעורר אבל העיניים לא
רוצות.
מישהו במושב הקידמי מתחיל לזמזם מנגינה מוכרת,ובחלום כולם רצים
אל החופש.
"1942"-קולמבוס גילה את אמריקה ועכשיו אנחנו בדרך לשטח.
והמנגינה נמשכת וכולם מחזיקים ידיים,כולם הולכים ביחד,כולם
יורדים לשטח.

יורדים למטווח ומתרגלים ירי בשכיבה, מתכוננים לתרגיל בעוד
יומיים.
יורים בעמידה, יורים בכריעה ואני נכנע, כל כך עייף ובלילה מחכה
לי עוד שמירה.
"מחר אתם הולכים לכבוש את ההר", אמר המפקד,והרים מבטו לכוכבים,
"לשם אתם צריכים לשאוף", אמר, וכולם התבוננו בו בשתיקה.
04:15 בבוקר, מתעורר בעצלות לשמירה, מרים את מכשיר הקשר הגדול
על הגב
ויוצא מן האוהל.
בחוץ הכל קר ורטוב. "היום בלילה יירד גשם, אז תתלבשו חם", אמר
המפקד בבוקר, אז לקחתי איתי גם את המעיל, אבל סתם סחבתי אותו,
הסתדרתי עם הקור.
מסיים את השמירה ונכנס בחושך אל האוהל, עוד חצי שעה כל המאהל
מתעורר, מתלבט אם לחזור לישון או ללכת למקלחת, לא זוכר מה קרה
בסוף, רק שהתעוררתי בבוקר עם המדים במיטה.

הם ירדו מן ההר רטובים ואני נשארתי יבש. לא רציתי לעלות כי לא
רציתי ליפול.
הם ירדו מן ההר רטובים עם זיעה לגופם, חבושים בקסדה ובאומץ, עם
חיוך של סיפוק עצמי, מעין תחושה של ניצחון. הם כבשו את ההר,
ואני התייבשתי בשמש, נשארתי לשבת מתחת לשמיים הפתוחים.
רק לפני כמה דקות סיימתי את ה'יבש' שלי ואני גמור, אין לי כח
לכלום.
עור יבש נקרע מעל היד ודם זורם. לא נבהל ולא מתלהב, רק נושף
מעט רוח אנושית על הפצע ונרגע.
פרפר צהוב מנוקד בשחור רוקד לידי ונעצר לשבת לי על היד.
פרפר צהוב על רקע אדום והשמיים כחולים.
מנסה לקום מן האדמה ולא יכול. הרגליים כבדות ואני לא מצליח
לזוז.
מרגיש כאילו אני נכה, מחשבה מאוד לא נחמדה אבל ממשיך לחשוב.
מרים את הראש וכולם רצים, איילים חופשיים בטבע, רצים בשטח עם
נשק שחור לידיהם, קול צהלה בפיהם ואני לא מצליח לקום, לא מצליח
לפתוח את הפה ולצעוק להם לחכות, הפה יבש.

ואני רוצה לעצום עיניים בשטח אבל אסור. אסור לשכב ולהרדם, זה
מסוכן.
עוצם עיניים ורואה את אמא מבשלת ארוחה לשבת. אני רואה אותה
עובדת במטבח, עומדת מעל הכיור, ואז הטלפון מצלצל והיא מפסיקה
את עבודת המערבל וניגשת לענות - אבא בטלפון מודיע שהוא יאחר
והיא מזכירה לו שלא ישכח להביא עיתון.
העיניים כבדות ואני ממצמץ, תמונה אחת בבית, תמונה שנייה בשטח,
הכל מבולבל, במוח הכל מסורבל והלב יבש.

עוד מעט 17:20 ובתקופה זו מחשיך מאוד מוקדם.
אחרוני החיילים יורדים מן ההר מזיעים וזו ההזדמנות האחרונה שלי
לחייך.
אני לוקח את הקסדה שלי וחובש על הראש, מהדק חזק את הרצועה שלא
תיפול איתי במהלך התרגיל, לובש את אפוד הקרב ומצליב את הנשק.
אני מתקרב בצעדים גדולים אל ההר מחכה לתדרוך של הקצין הבכיר.
הכל מוכן. צועד אל עבר הבלתי ידוע ומותקל מימין, מסתער על
האויב ביריות ומוריד בדרך שתי מטרות, עד כאן הכל בסדר, ממשיך.
ממשיך לסרוק את השטח ואז מותקל מלפנים. אויב מצרי מכופר 70 מטר
מלפנים, עובר למצב כריעה ומשיב אש. אני קם לעבר קו מטרות,רימון
עשן נזרק משמאל ומחשיך את כל הסביבה. כאשר העשן התפזר כבר
הייתי בפסגת ההר, עשיתי את זה, כבשתי את ההר הגדול.
מוריד את הקסדה ויורד מנצח אל חבריי הלוחמים, איזו הרגשה
נפלאה, הלב דופק חזק והרגליים רועדות, אבל הצלחתי.

מחר הולכים לראות בתים ומכוניות. הולכים לראות אנשים וחנויות,
חוזרים הביתה.