אתמול בארוחת ערב, דוד שלי סיפר לנו אודות אדם זקן שהיה חי
באחד המושבים הסמוכים לבאר שבע. כשדודי היה נער, הוא וחברו היו
מתגנבים בלילות למטע של אותו זקן והיו גונבים את פרותיו (אילו
פרות היו שם, כבר הספקתי לשכוח).
  באחד הלילות, סיפר דודי, תפס אותם הזקן. ומה שעשה, היה
להעמיס אותם על הטנדר שלו ולהסיע אותם לתחנת המשטרה שהייתה
ממוקמת באחד היישובים הקרובים. זו הייתה, באישון אותו לילה,
סגורה ולהקדים תרופה לאותה מכה, לקח עמו הזקן את כלבת הזאב
שלו. וכך הוריד את הנערים על מפתן התחנה, הותיר אותה עם הוראות
ברורות שעליה לוודא שיישארו שם עד אור יום או אפילו עד בכלל
ונסע משם.
  נשארנו עם דודי, חברו, הכלבה ותחנת המשטרה הממתינים כולם
לבוקר. והם מביטים אלו בעיני זו וזו בעיני אלו ואוזניה נזקפות
וצרצר מרוחק מצרצר ודודי אוזר אומץ, פוסע פסיעה אחת ומיד משיב
רגלו תחת מטר נביחותיה. אובד עצות, אך טרם נואש, מושיט שוב את
רגלו ושוב נסוג מפחד המלתעות הנוהמות מולו.
והכוכבים דולקים בעוז באותם לילות, עוד אינם עמומים מאורות
האדם ואין לאף אחד מהשלושה הללו אלא להביט אחד בשני ובלילה
סביב ושוב אחד בשני ונשימתם נשזרת באוויר הצונן.
  מה עלה סוף אותו מקרה לא סיפר דודי. הבוקר מעולם לא עלה
בסיפורו ומי ששרד להמשיך ולספר, ממשיך ומספר. אך לא קשה לנחש.
הנערים ודאי ספגו נזיפה ושבו לביתם והכלבה, אשר נותרה שם לבדה,
מתמהמהת לרגע, מלקקת את פרוותה ספוגת הטל ומתחילה ללכת לצד
המכוניות המאיצות באור המתעצם. הביתה, אל הזקן.