הרב: "קידוש השם הוא החשוב מכל. הרי לא משנות ההתרוצצויות
בשטחים, הנסיונות להלחם באמת על מנת להשיג שלום. כל אחד צריך
להודות לגדול מכולם על שהביאו לנשום ביום הזה. להביט אל תוך
הנפש ולחשוב מה חשוב לו באמת. לכל אחד גורל אחר, לכולנו אמת
משותפת. ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא ליהודים. היא נבראה על מנת
לספק להם בית משותף בו ישבו, לא יכנעו לאויבים שמסביב. בעזרת
השם, יגיע היום בו כל העם היהודי יוכל לשבת בשטח שלו בשקט
ובטחון. בשלווה וידיעה שאלוהים היה איתו לאורך כל הדרך, והוא
ישאר איתו לנצח, בליבו ובנפשו."

המשורר: "כוחותי אזלו, לא נותר לי אלא לוותר. הייאוש הוא
השירה, שמתנגנת בי יום יום, דקה דקה. לא משנה כמה אסתכל אחורה,
אני מבחינתי באותה הנקודה. הצער לקח ממני את רובי. יום יום אני
מתעורר בבוקר עם אותה השאלה, מביט בכותרות העיתון ונאנח.
במלחמה הזאת אף אחד לא ינצח. כן, גם היום כמו אתמול, אני מביט
אל השמיים המאפירים לקראת החורף ויודע שבחרתי בבחירה הפשוטה
ביותר. לא נותר לי אלא לאגור כוחות אחרונים וללכת מכאן."

הנער העזוב מרחוב ז'בוטינסקי: "אתמול בבוקר התעוררתי ולא הבנתי
למה הכל רטוב מסביב. כשהרחתי את הבגדים שלי הבנתי שאני ספוג
באלכוהול. מוטי אומר שאם אני אמשיך לשתות יהיו לי בעיות בכבד.
אבל אין לי ברירה, אין לי תקווה. למי יש כח לחיות ככה ממילא.
מדי פעם אני מסתובב ברחובות של תל אביב ורואה כל מיני אנשים.
הם מסתכלים עליי מוזר אז אני שואל אותם למה, ואף פעם אין להם
תשובה לבני זונות. איזה מישהי אחת התחילה לעשות לי עיניים לפני
כמה ימים כשהסתובבתי ליד הים. נכנסתי לאיזה פאב ברחוב בן יהודה
כדי להפשיר קצת מהקור של בחוץ. הרבה פעמים בנות עושות לי
עיניים. מוטי אומר שיש לי גוף של גבר ופנים של ילד, ובגלל זה
כל הבנות מזילות עליי ריר. דווקא נראתה חמודה, ההיא, אז באתי
אליה ושאלתי אותה אם בא לה לשתות משהו. היא הזמינה שני מרטיני
ביאנקו, אמרה שזה על חשבונה. כשגמרתי לשתות היא הזמינה לי עוד
חצי ליטר בירה, ושוט של טקילה מקסיקנית מחורבנת. כשיצאנו משם
היא היתה שיכורה וגם אני הייתי שיכור והתחרמנו במכונית שלה עד
שהיא החליטה פתאום שהיא צריכה ללכת. גם היא עזבה בסוף. שרמוטה.
במדינה הזאת הכל דפוק. מוטי סיפר לי שפעם הוא היה באירופה שמה
כל הבחורות נותנות ישר. נראה לי שהוא סתם ממציא כי פה לא הולך
לו עם אפאחת. גם כן אחד, אשכנזי מניאק."

הפוליטיקאי: "אל תאמינו לשקרים של השמאל. כולם שקרנים. גם רבין
זכרונו לברכה היה שקרן. צריך להעמיד אותם לדין, אחד אחד.
מושחתים. רוצים להחזיר את הארץ שלנו, הארץ שבשבילה התאמצנו כל
כך. רוצים לתת לערבים כל דבר. קודם יתנו את השטחים, אחר כך את
ירושלים. אי אפשר לדעת בכלל עם הערבים האלה, רוצים כל דבר שלא
שלהם. תאמינו לי, צריך להרוג את כולם. מה הם צריכים מדינה
בכלל? יש להם מספיק מקום בעולם. צריך להכנס בהם וללמד אותם מה
זה. חושבים שהם יכולים ככה להרוג לנו חיילים צעירים, אנשים
בשדרות, לפוצץ לנו את האוטובוסים בכל הארץ? ואם זה לא מספיק אז
גם לסיני הם הגיעו. רגע, אתה מצלם? למה לא אמרת? אפשר לחתוך את
זה בעריכה?"

הקשיש המיוסר מרמת הגולן: "בארבעים ושמונה אכלנו את כל הזבל
שנשאר בעולם. חשבנו שראינו הכל אחרי המלחמה, אז הביאו אותנו
לפה באוניות ענקיות, נתנו לנו רובים ואמרו לנו לירות. נתנו לנו
טרקטורים ואמרו לנו לחרוש את השדות. ואנחנו מה ידענו? אבל
הייתה לנו אידיאולוגיה. היה לנו טעם להילחם. לא כמו עכשיו,
שהורגים אחד את השני בלי סיבה. מתעללים בהם כמו שעשו לנו אז,
שלקחו לנו את הכל לאט, לאט, עד שנשארנו יתומים מרכוש, מהורים,
מרגש. בסלון הקטן של הבית בקיבוץ שהקמנו פה, תליתי תמונה של
ההורים שלי, שהדוד שלי שלח לי לפני שהוא נפטר. היום איפה
הקיבוץ. הכל הלך. העבודה, האידיאלוגיה, המסורת. מדי פעם הנכדים
שלי שואלים שאלות ואני משתדל לענות כמה שאפשר. אחד מהם הקליט
אותי לעבודה בבית ספר לא מזמן. אני? אין בי עוד זכר לרגש. את
הכל איבדתי, את הכל לקחו ממני שם, ומה שלא הספיקו, לקחו ממני
פה."

בתו של איש העסקים: "לימדו אותנו אתמול בביתספר אל מה שהיה
בארץ פאם. ואבא שלי אומר גם שיום אחד יהיה שלום וקולם יהיו
סמחים. אבל אז אימא שלי אומרת שהוא סתם מספר מעסיות. אז אני
כבר לא ממש יודעת אבל ניראה לי שפאם עבדו מאוד קשה. ואני סמחה
להיות בארץ ישראל למרות שאין פה סנתה קלאוז."

האם השכולה: "באותו הלילה חלמתי שאני רצה לבד במדבר ענק, מזיעה
את הנוזלים האחרונים שנותרו בי החוצה. מסביבי הכל שמים וחול.
והוא שוכב שם, מדמם על האדמה הצהובה, בוכה וקורא לי בקול גדול.
אני רצתי אליו, ועד שהגעתי הוא הפסיק לנשום. חיבקתי אותו
ובכיתי, וצרחתי, והתעוררתי מהצרחה של עצמי. מזיעה, לוגמת
באיטיות מכוס המים שמזגתי לי לפני השינה. כל מי שגר כאן מכיר
את התסריט. דפיקות בדלת.
הסיוט האמיתי התחיל.
ואני נלחמתי, שיוציאו אותם משם. שהמתנחבלים המסריחים האלה יגנו
על עצמם, שהבן שלי לא ימות בגלל שתי משפחות שחושבות שזאת אדמה
קדושה, משלהם. אמא של רועי ואבא של בן יצרו איתי קשר והקמנו
ביחד את אוהל מחאה קטן. אבל במדינה הזאת שומדבר לא קורה.
חיילים ממשיכים למות, אנשים ממשיכים להתאבל. הורה לא אמור
לקבור את הילד שלו, הקטן. אמיר נראה כל כך שלו בתמונה על
המקרר. לא חשבתי שזה יקרה דווקא לו.
והנה זה קרה."


התסריטאי: "הרעיון הוא לעשות סרט שיציג נקודות מבט שונות על
החיים במדינת ישראל. נעקוב במשך שנתיים אחרי התהליך שעוברת אם
שכולה, נער עזוב, משורר מזדקן ועוד. נעלה שאלות שמטרידות כל
מוח ישראלי, ולא נשיב עליהן. נשאיר את הצופה המום, מבולבל,
תוהה, עצוב. נראה לאנשים את מה שהם לא רוצים לראות, את מה שהם
כל כך מדחיקים. נגרום להם לאהוב את הארץ ולרצות לעזוב אותה
באותו הזמן. אני התחלתי לכתוב את התסריט לפני ארבע שנים. למרות
שלסרט דוקומנטרי אין כמעט תסריט, יש כמה דברים שחשוב לי
להעביר. אני רוצה לחזק את תחושת השייכות על ידי הצגת המכנה
המשותף של כל הדמויות. בסופו של דבר, כולנו בני אדם. כולנו
חיים פה עכשיו, כולנו חווים את המציאות הזאת יום יום. גם אתה,
גם אני. ובכל זאת אנחנו נשארים, קצת מבולבלים, לא יודעים למה
בדיוק. אני רואה את עצמי משתנה מיום ליום. ככה זה כאן, שומדבר
לא קבוע. ואלי זה מה שעושה את המקום הזה לכל כך מרתק, כל כך
מיוחד, כל כך אחר. כלכך... אנחנו."