אני חושבת שרוב בני האדם מורכבים משלושה כדורים. אחד זה הכדור
שעושה הכל, שהולך, שרץ, שמחבק... השני זה כדור שיושב בצד ורואה
כל מה שהכדור הראשון עושה, חושב על זה ומייעץ לו מה לעשות ומה
לא לעשות ומה כדאי ומה טוב ומה רע, מעין מצפון שכזה. הכדור
השלישי נמצא איפשהו ביניהם, זה הכדור שמדבר. הוא מבטא את
המחשבות, הרצונות והיצרים של שני הכדורים האחרים.
אצל רוב בני האדם הכדורים האלה מחוברים, יש קשר הדוק וברור
ביניהם והם משפיעים אחד על השני בצורה ישירה וברורה מאוד.
אצלי זה לא עובד ככה.
הכדור השני, זה שכמו מצפון, מנותק מהכדור הראשון שבאמת עושה את
הדברים. הוא יושב בצד ומסתכל עליו ורואה אותו עושה כל מה שהוא
עושה. לפעמים לכדור השני יש אפילו דעה לגבי מה שהכדור הראשון
עושה אבל הוא אף פעם לא אומר אותה, הוא שומר אותה לעצמו, אומר
'נו מילא' ושוכח מזה, הוא פשוט נשאר שם בצד ורואה הכל אבל לא
עושה כלום והוא לוכד אותי בתוכו. אני יושבת בתוך הכדור הזה,
בצד, וצופה איך שני הכדורים האחרים שלי עושים הכל בלי שיש לי
בכלל דעה בעניין, ואולי פשוט אני לא רוצה להביע את דעתי
בעניין.
הכדור הראשון הולך ומחבק ועושה דברים והשני משתף איתו פעולה
ואומר דברים בהתאם, אבל זה לא שלי. לא אני עושה את הדברים האלה
ולא אני אומרת אותם. אני רואה אותם ואני מודעת אליהם מאוד אבל
זה לא בא ממני. לפעמים, כשאני עם מישהו שאני מרגישה איתו קצת
בנוח, הכדור השני שאני בתוכו מצליח להתחבר לכדור השלישי שמדבר
ואז אני יכולה לזרוק איזה צעקה נואשת לעזרה דרכו, שמישהו יעזור
לי לצאת מתוך הכדור הזה שלוכד אותי בתוכו שמישהו יעזור לי
כבר!
אבל לא מצאתי עוד מישהו שהבין את הצעקות הנואשות שבטח נשמעות
כמו מלמולים לא מובנים...