ויהי חושך. האור נמוג בתוך האפלה הכבדה שפשטה את הארץ. אור
אפור, קודר, וריח מוות ממלאים את החלל חסר האויר. טיפות זולגות
על לחיי האדמה, ברק עוקץ רעם מרטיט. אנחנו עומדים משתאים,
בוהים בעולם ההולך ומתרחק. הכל הולך ונעלם, אין כל פרח, אין כל
חיים, רק חול ואבנים. מושיטים יד אך המרחק מתעצם. אוטמים את
העיניים מכסים את האוזניים. בוכים, זועקים לעזרה. לשווא.
התקווה נמוגה, נספגת בתוך חור שחור הבולע כל קומץ שמחה ואושר.
סכין מונחת על הארץ. דחף עז תוקף, דוחף.
באופק, במרחק נקודה אדומה זעה. יודעים אנחנו מה היא. מתעלמים.
הנקודה נדה מצד לצד. רוח נושבת, הודפת. הנקודה הולכת וגדלה.
העוצמה מורגשת. חיוכו צורב עיניים. הנקודה הפכה רקע. יש ידיים
יש רגליים, יש חוכמה ויש עורמה. יש קרניים מזדקרות, עיניים
זועמות. חיוך גדול נמתח לרוחב, שתי עיניים נועצות.
"פחדן אתה איש קטן. הכנע!" קול מרעיד חזק אמר.
"לא אכנע, ולא אשתוק" עניתי באומץ מזערי.
נקודות זוהרות מלאו את האינסוף. את השמיים. חוטי אור פגעו
בעורו הבוער האדום.
"טיפש!" צעק. גובהו קטן במהירות בזק. לא היה יותר מנקודה קטנה
על האדמה העירומה. היא צפתה בי לרגע כאילו מנסה להבין,
ונעלמה.

האור עדיין נמוג בתוך האפלה הכבדה שפשטה את הארץ. אור אפור,
אויר קודר וריח מוות עדיין ממלאים את האויר החסר. טיפות עדיין
זולגות על לחיי האדמה, ברק עוקץ, רעם מרטיט. המרחק לעולם עדיין
עצום. עדיין דחף עז תוקף, דוחף. האושר והשמחה עדיין ספוגים
בתוך החור השחור. אך התקווה פרצה החוצה. מלאה את החלל הריק. יש
מוצא, יש עתיד. המראות הן הסוואה כמו הרקע האדום של השטן,
התחושות מזוייפות, המציאות היא רק משענת לאובדן. יש פרצה. פרצה
קטנה בנפש. יש תקווה.