"בכמה אתה רוצה את הפיצה?" שאל השליח.
"בכמה אתה מוכר לי?" הוא ענה.
"חכה, אני אצלצל לבוס שלי".
המתנה מייגעת של 4 דקות עד שהגיעה התשובה המיוחלת.
"צ'מע, נעשה לך את זה ב 40, בגלל שכבר סגרנו"
"לקחתי" עידן השיב.

שמירה מעצבנת בלילה חורפי אחד, בסיס דפוק באמצע ת"א, שבמילא
בשעות כאלה אין טעם בשמירה, גם כי הבסיס מאובטח כבר ממילא, וגם
כי אפילו הערבי הכי מחבל שיכול להיות לא יתאבד בקור כזה, הוא
יכול ליחל לעצמו מועד יותר חם כדי להתפוצץ. אני ועידן, ההוא
ששומר איתי, יושבים על שני כיסאות חצי שבורים, מנסים למצוא
נושא לשיחה משותף. שמרתי כמה פעמים כבר עם עידן, אבל הוא טיפוס
מפוקפק. הוא מאלה שהיו רצים ערומים בטיילת בת"א רק כדי להשיג
תשומת לב. הוא מאלה שהיו משתכרים במסיבה הכי מטורפת שיכולה
להיות, שנכנסו אליה חינם, ומשיגים את הטלפון של הבחורה הכי
שווה במסיבה. כזהו עידן. עידן לא היה דופק חשבון לאף אחד. לא
שומר טינה, לא מתחשב בשום דבר. לפעמים הוא היה מתנהג כמו ילד
קטן. לא הכרתי אותו כל כך, אבל שמעתי עליו סיפורים. שמעתי שהוא
היה טוב בכדורסל. שמעתי שהוא נפל מהגדוד רק בגלל שהוא היה
חפשן, לא סבל להתעורר לשמירות, וכל המפקדים לא סבלו אותו, רק
בגלל שהוא אהב את עצמו, ולא היה אכפת לו לדפוק אחרים כדי שהוא
יוכל לישון בשקט בלילה. ולאף אחד לא היה אכפת. גם כשהוא הגיע
לבסיס שלי, הוא לא התחבב על כולם. להיפך, שנאו אותו. הוא דיבר
עם המפקד שהוא לא יעשה שבתות בכלל, והתקמבן איתו לעשות את
השמירות הכי טובות שיכולות להיות. זאת שוב, מבלי להתחשב באף
חייל אחר ביחידה שלו. הוא דאג לעצמו. דאג למצוא לעצמו מישהי
ללילה.

אני ועידן ישבנו לשמירה בשלוש בלילה. אף מכונית כמעט לא הגיעה
לשער. אחת מהשמירות היותר משעממות שחוויתי. ועם עידן, שמירה
משעממת עוברת לאט. עידן מדבר על כמה הוא זיין, וכמה הוא הולך
לזיין, וכמה שאין לי שום מושג לגבי הצבא, כי אני הגעתי ישר
לפה, והוא היה בגדוד וטחן בשביל הכומתה הסגולה שלו. מדי פעם
כשחיילת יפה הייתה נכנסת לשער הוא היה זורק לה הערה, היא הייתה
מסתובבת ובדרך כלל מחייכת חיוך זדוני. הרבה פעמים הם היו
נופלות במלכודת וחוזרות כמה צעדים אחורה כדי להעביר לי ולעידן
את השמירה. אני בדרך כלל הייתי שותק, בפקודת עידן, כדי לא
להרוס לו את הסיכוי לזיין הלילה. ככה הדברים התנהלו, ככה
משמרות עם עידן היו עוברות. מדי פעם היו מחליפים אותו באמצע,
והוא היה צועק שהיו מאחרים לו בדקה וחצי להחליף אותו, בעוד
שהוא לא שם שהוא טחן אנשים בחצי שעה שמירה.

"תראה מה מגיע לשער, צעיר" קטע אותי באמצע משפט. שתי דמויות,
אחת גבוה, אחת נמוכה, התקרבו אל השער בצעדי הליכה. מהחושך אל
המנורה למעלה התגלו שתי חיילות, הגבוה בלונדינית, הנמוכה לא.
"תראה איך עושים את העבודה". השוויץ כהרגלו. "עוד לא ראיתי יפה
כמוך". צעק לעברה. היא המשיכה ללכת מספר צעדים אחרי שעברה אותי
במקצת, סובבה את מבטה אליו, וחייכה. "אמרתי לך, צעיר, תלמד".
הוא התלהב מהפז"ם שלו. "מה אתן עושות פה?" הוא שאל. הן התקרבו
חזרה.
"אנחנו מחכות לפיצה", אמרה החיילת הנמוכה. שמתי לב שהיא די
מכוערת.
"וואלה..מה את אומרת על איזה משולש פיצה למי ששומר עלייך בשעה
כזו מאוחרת של הלילה?" טען בפני הבלונדינית. היא חייכה ולא
ענתה. רעש מונע נשמע לפתע מרחוק. רעש חזק ומעצבן. "הנה, הפיצה
שלכן פה" עידן חייך. קטנוע עם קסדה התקרב אל המדרכה ונעצר.
שליח צעיר, נראה שאפילו עוד חייל.
"אתן הזמנתן פיצה?" שאל.
"כן" ענו לו.
"טוב..זה יהיה 79.90, לא כולל טיפ" חייך השליח. הנמוכה חיפשה
בכיס האחורי של המכנסיים, והוציאה שטר של 100.
"תודה, זה שלכן, בתאבון." ומיהר לנסוע.
"נו בנות, מה עם המשולש שלי?" עידן צחק.
"אממ..אולי בפעם אחרת" הבלונדינית סירבה לו.
"זה היחס שלך?" שאל עידן בהתנשאות.
"מצטערת, זה לא רק בשבילנו" התירוץ הידוע של כל הבנות שמבקשים
מהן קצת מההזמנה שלהן. בצעדים מהירים, וללא מבט נוסף אחורה
לעידן, נכנסו הבנות דרך השער. עידן, שנראה מאוכזב, מלמל קללה
עסיסית ומחק את החיוך. "הכל בגללך צעיר" הטיח בי אשמה, ואני
כהרגלי מחייך אליו בחזרה.

לא עברו יותר מ10 דקות ורעש הקטנוע שוב נשמע. מרחוק יכלתי
להבחין שזה אותו השליח, חוזר חזרה. הוא התקרב, עצר באותו מקום
במדרכה. הוא נראה ממורמר, משהו מציק לו.
"אתה יודע אולי את הטלפון של הבנות שהזמינו פיצה מקודם?" שאל
השליח עם עיניים מופנות כלפי עידן. עידן באדישות הנהנן לשלילה.
צקצוק לשון של השליח גרם לי לתהות לגבי כל הסיפור. מהשער
בינתיים הספיק להגיע קצין זותר. גבוה, מדי חיל אוויר, עם נשק
ארוך ומסורבל.
"אתה השליח של הפיצה? יופי, אני והחבר'ה כבר רעבים" אמר. עידן
חייך.
"אממ...אאמ..אדוני...אתה הזמנת פיצה?" שאל השליח בפחד.
"כן, נו, מי עוד יכול להזמין בשעה כזאת?" חייך הקצין.
"חלה טעות" החל במסע הסברות. ולפני שהספיק להשלים את המשפט,
עוד רעש קטנועים מרחוק. עידן חייך חיוך רחב. קטנוע בצבע צהוב
עשה את דרכה במהירות, ונעצר על יד הקטנוע הראשון. שליח מבוגר
ומזוקן הוריד מעליו קסדה ישנה וחייך
"הו, סופסוף לא צריך לחכות לכם שתצאו לקחת את המשלוח אחרי חצי
שעה." התלוצץ השליח הזקן.
"כן," אמר הקצין, "אבל אני הזמנתי דומינוס".
"דומינוס הזמנת?" שאל השליח המפוחד.
"כן, יש איזושהי בעיה?" שאל הקצין. אני שעוד לא הבנתי מה הולך,
המשכתי לעקוב, והחיוך של עידן הפך בין רגע לחיוך של ילד קטן
בחנות צעצועים.
"אז מי הזמין פיצה האט?" שאל השליח המזוקן.
"לא יודע" ענה הקצין ושינה את הגישה ההומוריסטית לעצבנות.
"טוב בוא נגמור עם זה כבר, איפה הפיצה?" שאל הקצין.
"אממ..אדוני, חלה טעות." ניסה להסביר השליח המפוחד.
"איזה טעות?" שאל הקצין. עידן קם מהכיסא והלך הצידה, במבט
מאושר, בהתאפקויות שלא לצחוק. "הפיצה שלך, אדוני, היא.. נשלחה
ליעד אחר.." הסביר.
"אתה צוחק?" מבט מוזר של הקצין.
"מה הולך פה?" שאל השליח הזקן.
"השליח לא יודע לעשות את העבודה שלו!" צעק הקצין. "ידעתי שאסור
להזמין דומינוס.. ראבק, כל פעם אותו סיפור" טען כנגד השליח
המבוהל. יכולתי לראות מזווית עין את טיפות הזיעה שיורדות לו
מהלחי אל המדרכה.
"אני...אני..מצטער..רגע, אני אצלצל...דקה". גמגם השליח.
"לא דקה ולא שניה, אני עף מפה". צעק, והסתובב חזרה לכיון השער.

"רגע...אדוני" אבל הקצין כבר היה עם רגל וחצי בתוך הבסיס.
"עסק ביש הא?" חייך יניב אל עבר השליחים.

עברה חצי שעה. שני השליחים עמדו והביטו זה בזה, עידן עם החיוך
המטופש, שחימם את האווירה עוד יותר, ואני כהרגלי, עומד מן הצד
כצופה, מנסה להבין.
"הן לא יבואו, נכון?" שאל השליח המזוקן את השליח הדומינוס.
"אל תדאג, התקשרתי אליהן שוב". ניסה להרגיע אותו, ובמיוחד את
עצמו. אני כבר הבנתי מה הולך, בשלב זה.
"צ'מע, אתה יודע שיש חוק בצבא שאומר שאחרי חצי שעה הפיצה הולכת
לשומרים?" חייך עידן. השליח המבוהל לא חייך. למעשה, אף אחד לא
חייך חוץ מעידן, שהיה גאה בעצמו משום מה.
"טוב, פרשתי. הן לא יחזרו, הן כבר ישנות עם פיצה בבטן" טען
השליח המזוקן, באודו עולה על הקטנוע. רעש מעצבן שלא התגעגעתי
אליו, מגביר את קולו ולפתע מתרחק.
"אז מה אתה אומר?" שאל עידן "יש עיסקה?". השליח הנהן בראשו.
הוא ניסה לנגב את הזיעה מהלחי. כבר ידעתי שכנראה זה הלילה
הראשון שלו בתור שליח.
"בכמה אתה רוצה את הפיצה?" שאל השליח.
"בכמה אתה מוכר לי?" הוא ענה.
"חכה, אני אצלצל לבוס שלי". המתנה מייגעת של 4 דקות עד שהגיעה
התשובה המיוחלת
"צ'מע, נעשה לך את זה ב40, בגלל שכבר סגרנו".
"לקחתי" עידן השיב. חיוך של תבוסה תקף את השליח המסכן, והוא
עלה על ריכבו הקטן ונסע משם במהירות האור, מנסה לשכוח מה עבר
עליו בלילה הראשון שלו.
"רוצה חתיכה, צעיר?" הנהנתי בחיוב.

כבר 5 בבוקר, ועידן אמור לרדת משמירה. קללה עסיסית מלמדת שעידן
שוב נטחן בכמה דקות. אני כבר עייף, ולא היה אכפת לי מכלום.
רציתי שיגיע 6, לעשות מקלחת, ולעוף הביתה, למיטה. עידן התהלך
הלוך ושוב במעין פטרול מסביב לשער.
"5א, 5קפלן" צעק בקשר. אין תשובה. זה רק הרגיז אותו יותר.
קולות של הליכה. צעדים קטנים כאלה שנשמעים. צלילים מוכרים
שאיכשהו הצלחתי לזכור מבין הטישטוש שתקף אותי.
"תגידו, ראיתם את השליח פיצה שהיה פה מקודם?". לא האמנתי. שני
חיילות עם שני מגשי פיצה ובקבוק קולה בשקית מחייכות. עידן
חייך. אני חייכתי.
"לא.. מצטער" אמר עידן.