היא כבר לא גורה, למעשה היא כבר די בוגרת. היא היתה חלק מהשבט,
מילאה את תפקידה בדיוק כמו כל חברותיה. יצאה לציד, חזרה עם שלל
כמקובל, ואדון אריה, מלך החיות וגם מלכה שלה, סעד מצידה,
והבטיח לשמור עליה בשעת הצורך. הוא בכלל לא יודע שקוראים לזה
"פרוטקשן" או דמי חסות, בשפתם של בני האדם.
כך או כך, חלפו השנים, והיא חובקת שני גורים.
יום אחד שהיה שונה מכל השאר, היא עשתה מעשה ועזבה את השבט,
ויתרה על ה"ההגנה" המוצעת לה מאותו מלך ומשיקולי עלות מול
תועלת, חישבה ומצאה שיותר זול להאכיל שני גורי אריות מאשר מלך
אחד וכל משפחתו. היא מצאה לעצמה פיסת נחלה, ועכשיו היא גם צדה
וגם שומרת וגם עושה את כל מה שנדרש כדי לשרוד בסאוונה מדברית.
מעת לעת ברגעים של חוסר מעש קיומי, היא חוטאת במחשבות על מלך
חדש שיהיה לצידה, שישמור עליה, שיענג אותה, ואפילו, היא חושבת
שבכלל היא רוצה עוד גור.
אז היא נזכרת בסיפור שסיפרו לה הלביאות הבוגרות על מלכם הקודם
שכבר הפך זקן וחלש, ואחד מבניו שגילה את אונו נלחם באביו, ניצח
אותו וירש את מקומו והפך למלך.
בשעת שובע, סקר את ממלכתו וספר את לביאותיו וגילה שאחת מהן היא
אמא לזוג גורי אריות חמודים שאינם שלו. אז הוא רשם את זה
לפניו, וחיכה. למחרת בשוב הלביאות מהציד, היא גילתה לחרדתה את
שתי גופות גוריה ששוסעו בפיו של אריה. לא היה ספק במי האשם
ואיש לא פצה את פיו. הרי המלך הוא שמחוקק את החוקים .
ואז היא שואלת את עצמה באותם רגעים האם כל המלכים הם כאלה?
ואולי היא תפגוש באריה צעיר שיהיה מלך לצידה, ולא ירשום לעצמו
שיש לה שני גורים שאינם יוצאי חלציו . . . |