במה חשוכה,  אני שרועה על הבמה, אור עמום מאיר מעליי. צללים
רודפים אותי. מנוונת ואילמת אנוכי, רק עיני, רטובות ושואלות,
מחפשות מישהו מוכר בקהל ההמוני אשר מביט בי בניכור כה רב. אני
מנסה להתבונן סביבי, להבחין בין דמיון למציאות אך ניסיוני
כושל.
ביאוש אני מרכינה ראשי בתקווה שכשארים אותו שוב הכל יעלם. מנסה
להילחם בכל הכוח בדמעות הארורות אשר מעידות על קיצה של השגרה.
אני מרימה את ראשי בהססנות ומריחה ריח מוכר, ושומעת מנגינה
שקטה, זאת נפשי אשר שרה בלחישה את המנגינה ההרסנית אשר מבשרת
על בואה של הסופה.
לבי מתחיל לפעום כל כך מהר, המנגינה הולכת ומתחזקת נפשי מתפתלת
בקרבי עד שנראה שהזמן עצר מלכת.
עיני נעצמות, גופי נעשה חלש, ראשי מוטל.
לפתע מתגלה לפניי מראה יפהפה, מפל מים צלולים וגועשים. אני
מתבוננת בו בתמיהה. נפעמת מהתעתוע שנפשי המיוסרת יצרה. המנגינה
הולכת וגוברת מרגע לרגע ואני מבינה את חשיבות השקט. החיזיון
המשתק טומן בחובו סכנה. אם אתפתה ואמשיך להתבונן בו אפול בשבי
קסמיו ולא אוכל להיגמל מהיופי המדהים אשר פקד אותי.  אך אינני
יכולה שלא להתבונן, המראה כל כך מיוחד, כל כך שונה וכראוי להרס
העצמי שטמון בי אני ממשיכה להביט בקסם, לנצור כל שניה, לייחל
בכל לבי שכל שניה תהה לנצח כי אינני רוצה מנוחה מלראות את ההרס
השמימי.
המראה הולך ומתרחק ועיני הולכות ומתלחלחות המנגינה בשיאה, נפשי
צורחת, גל של חום עוטף אותי ומאיים לכלותני עד אפר. הכאב כל כך
מוחשי עד שאפשר לראות את הלהבה שמאיצה בו.
המנגינה נעלמת אט אט, החום העצום הופך לקור שמקפיא את נפשי ושר
לה שירי ערס והיא שוכבת לנוח.
התחושה חוזרת לגופי אשר מתאושש מהסופה שרק עכשיו פקדה אותו.
עיני נפקחות מוחי צלול, רק הבדידות והדממה הם מנת חלקי כעת.
אני פוסעת בצעדים שבירים ויורדת מין הבמה. המבטים כבר אינם,
איש אינו מתבונן בי כעת.
מעבר לדמיון יש מציאות, תיגע בי שם לאט ובזהירות..