עברנו את הקרקס
ונכנסנו אל העיר
בצד ימין אנדרטה
בצד שמאל חומה מחיים ישנים
שתקנו. אחרי הרבה זמן
אני זוכר כאבים ישנים, שעולים על גדותיהם כמו מים
ואת אומרת, שאהבות ישנות כבר לא באופנה
אז למה אנחנו עצובים כל הזמן
באמצע ברלין, הלכנו וראינו
איך אחרים למדו למות, ואחר כך למדו לחיות
אנחנו ידענו את זה. בסדר ההפוך.
הידיים מחוספסות, הפנים נעזרות בהבעה אחת.
מקשיבים לאלג'יר בברלין. מסע הקסם המסתורי
יודעים את המילים בעל פה. אז שותקים.
מה רצינו להרגיש. זה היה מזמן.
אחרי הליצנים. לא ידענו לצחוק
הכותרות המהדהדות הגיעו עד אלינו
ממרחק הזמן, נדמה לנו שמעולם לא עזבנו
תמיד היינו. ובכול זאת הליצנים עזבו
קמנו מוקדם. לשכב במיטה
תביטי על אורות העיר, הייתי אומר
משהו לא עובד בסדר הנכון
ואת אומרת, תביט עלינו
זה אנחנו שעומדים בחושך
אהבתי אותך, עכשיו נשאר לי משהו מזה
ואת אמרת, אהבות ישנות כבר לא באופנה
את ביקשת עוד רגש אחד לפרוע
לא רציתי להרגיש חייב בכוח
באמצע ברלין, נפרדנו
כמו שני זרים שנקשרו במקרה
נדמה שמעולם זה לא קרה
עזבנו את חדר מלון , נשאר שם בקבוק
זה מה שנשאר מאיתנו
זה מה שנשאר מברלין
יכולנו להרגיש מרחוק, את המלחמה ממשיכה
כשחזרנו, לא היה לאן
ואת אמרת, אהבות ישנות כבר לא באופנה
אולי נתחלף עימהן