אימא בלוז
חוזרת הביתה בערב
בעיצומו של משחק מחבואים.
שוב לא מצאת את עצמך, את בוכה ונצמדת אל ברכיה.
היא מחייכת חיוך מר ומדביקה על הריסים שלך כמה כוכבים.
"הייתי על הירח." היא אומרת בשפתיה הסדוקות, המלאות, בשפה
המשובשת. בעיניים שלה הניצוץ המוכר הזה. "הושטתי יד, להביא
לאהובתי הקטנה."
והיא מובילה אותך לחדר, מכסה בשמיכה, מנשקת על העפעפיים הלחים.
לילה טוב חפוז חומק מבין שפתיה, מגושם וצורם ועם מבטא משונה.
מכבה את האור. אחרי כמה דקות את רואה אותה מתעופפת בעייפות
ממפתן הבית, צלליתה השחורה מופיעה כנגד הירח המלא, המצולק. הלב
הקטן שלך פועם בשקט, מתמלא אהבה ושלווה. ואת ישנה.

היא שרה בחצות במועדון הלילה, האימא שלי.
מתחילה בלחישה צרודה ומעט מחוספסת, בנסיון להרחיק מחדש את פחד
הבמה.
ואז היא מעמיקה ומקלפת שכבה אחר שכבה מקולה. אחר כך הוא הופך
זורם ומלטף, ואני תמיד אומרת שבדיוק ככה נשמעת הרוח, רק שאותה
משתיקים, טורקים בפניה חלונות. והיא, כתגובה, נושפת בעלבון על
העלים היבשים וחוזרת למאורה החשוכה שלה, והגשם בוכה בשבילה את
העצב שלה.
הקול של אימא שלי לוקח רחוק אנשים, מטלטל את נפשם כבעריסה, ביד
האימהית והאוהבת שהיא לא חוסכת אפילו מאנשים זרים. מישהו בקהל
מחייך עכשיו. מישהו לוחש משהו לחברו. ומישהי נצמדת אל האיש
שלה, כמעט בוכה. ומישהו יונק מהסיגריה שלו ומטיח את כוס הבירה
בשולחן, כאילו הרגע סטר ליומיום החדגוני והקשה.
ואז הקול שלה דעך לאט לאט, אל תוך גוון אחר בו, יורד ועולה
ויוצר עמקים וגאיות והרים גבוהים ומצוקים, מסתלסל חרש וחוזר
לצרידות התחלתית. כשהיא שרה לא שומעים שהיא לא מפה, שהיא זרה.
ואז היא לוחשת "תודה" בקול מלא ענווה ומבטא מסורבל, קדה קידה
גדולה בגופה הרחב, מלאת חן. משפילה מבט, כמו חשפה את עצמה בלי
לשים לב לרגע. יורדת מהר מהבמה, אל תוך החושך, אל הבטחון.
אימא שלי אוספת את המטבעות אל תוך המצנפת השחורה שלה.
ושפתי הבורדו-סגול המלאות שלה סופגות ברנדי
מתחתית הכוס
המלוכלכת
שהם לא טרחו לנקות.
כמה שיכורים צוחקים. היא משכנעת את עצמה בכוח שהבדיחה לא
עליה.
ואני בבית, מחבקת את הכרית שלי חזק ומשכנעת את עצמי שהמפלצות
שגרות מתחת למיטה שלי ישנות עמוק עכשיו.


אימא, תמיד ידעתי שאני לא יתומה.