נדב התקשר היום אחרי הצהריים. אחרי חודש וחצי אולי שלא דיברנו
- הוא מתקשר. "מה קורה?" הוא שואל בקול הלא מוסבר שלו. מן קול
כזה שמצד אחד נשמע נורא גברי, חסון, בטוח בעצמו. יכול להבטיח
לך הרים וגבעות - ואת תיסחפי אחריו. מנגד - יש בקול שלו משהו
עצוב. לא יודעת למה, אולי אני מדמיינת. תמיד כשהוא מתקשר אני
לא יכולה לשבת. אני מרגישה כמו מטומטמת - הולכת וחוזרת, הולכת
וחוזרת בחדר שלי, וכל פעם מחדש אותם פרפרים מנסים להעיף אותי
לעננים, ואז בלי שום רחמים זורקים אותי חזרה על הקרקע, כאילו
כלום, כאילו שלא כואב לי. "הכל טוב", אני עונה. "מה, הרבה זמן
לא שמענו אותך. איפה אתה?". "תנחשי", הוא מתגרה ואני שומעת
בקול שלו שהוא מחייך. "נו איפה אתה, יא מעצבן אחד? חודש אתה לא
מתקשר, מגיע לי לפחות שתגלה לי איפה אתה, לא?" הוא צוחק, עם
הצחוק המתוק שלו. "אני נמצא בדיוק 3 דקות מהבית שלך. בא לך
לקפוץ?" לא, האמת שלא בא לי לקפוץ. ממש לא בא לי לקפוץ. אני
חושבת לעצמי, מצד אחד, שאולי אני צריכה ללכת אליו. לסיים עם
הסיפור הזה, ולראות אם באמת יהיה בינינו משהו. מצד שני, אני לא
יכולה שלא לחשוב על פעמים קודמות שכל כך הצטערתי שנפגשנו, על
כל הצער שהיה בי אחרי זה. "כן, בטח, למה לא? רבע שעה ואני
אצלך". מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת! שמתי על עצמי ג'ינס, טריקו
וכפכפים, התאפרתי והתבשמתי כמו שצריך ונסעתי לנדבוש...
באתי אליו והלכנו לטייל על החוף. הכל שקט מסביב, כאילו לכבודנו
כולם הסתלקו להם ואין נפש חיה באיזור. היינו נדב, אני, הים
והשמיים, שהיו מדהימים. אף פעם לא ראיתי כאלה שמיים - עננים
אדמדמים, כמו נצבעו בידי אמן. אולי בידי אלוהים בעצמו. הייתה
מן רוח נעימה כזו, כמו שיש תמיד בשעות האלה של הערב. הרגשתי
שהיא מלטפת אותי, ודמיינתי שזה נדב. הוא מחבק אותי מאחור, ושם
את הראש שלו על הכתף שלי. אני יכולה להרגיש את הנשיפות שלו
בעורפי, ומתפללת לאלוהים שיחוס עליי הפעם. שלא ייתן לי ללכת
שבי אחרי נדב בפעם המי-יודע-כמה. "אז מה?" הוא שואל. "אז מה?"
אני עונה בחזרה... אני שומעת גיחוך... נדב מתיישב על החול הרך
ומושיט אליי יד, מזמין אותי לשבת איתו. אני מתיישבת והוא דוחף
אותי לאחור כדי שאשכב. הלב שלי ניסה לפרוץ החוצה ולתת לנדב
נשיקה, אבל לא נתתי לו.
נדב עולה מעליי, מסתכל עליי ומחייך. "מה אתה מחייך?" אני
שואלת. "סתם. את יפה". הוא מסמיק... ואני יותר...  הוא מתקרב
אליי, ואני יודעת כבר מה הולך לקרות. אני לא יודעת מה היה שם
בדיוק, אבל לא הייתי קוראת לזה נשיקה...
חזרתי הביתה, ושכבתי לי על המיטה שלי, ואני חושבת לעצמי: נדב?
אני רואה ושומעת אותו פעם ב-314 שנה בלילות ירח מלא... ואת
האמת - הוא אפילו לא מנשק טוב.