[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עצב פנימי
/
זה הכל אנשים

חלמתי על זה. על מקום טוב יותר, בו אני מרגישה טוב יותר.
העצבות תהיה משעמום, ולא צריך לחשוב פעמיים או שלוש למי
לפנות.
מראה אחר, נוף שונה; שם, אנשים באמת ירצו להכיר,
את הנפש, את מה שטמון באישיותו של אדם, ולא יבהו בו בעיניים
מאוהבות כשההכרות עדיין שטחית. ולא יהיו רמזים,
ידיד נשאר ידיד. ולא תהיה קנאה אם שני אנשים מחבריך יתחברו
וידברו, ולא יהיו דרישות אלא לקבל את האדם כמו שהוא,
ופרידות יהיו קשות ואמיתיות, כשם שהבסיס אמיתי ולא מדובר רק
בכימיה ובמשיכה פיזית בלבד.
משהו אחר, ששם לא ישאלו לשלומי בטון מאולץ,
תקשיבו לי, תקשיבו גם לי!!!
לא תהיה שרשרת ארוכה של אחים חורגים, ואחות אחת קטנה שקצת
נדפקה וכותבת על אחותה כמה שהיא שרמוטה ושתמות.
יהיה כבוד ונימוס, לא משנה מה העומק של כלשהם יחסים.
קצת רע לי עכשיו. עצב גדול שעוטף אותו כעס, וזעם, ובעיקר כעס.
אני מרגישה לבד ולא רוצה להיקשר לאף אחד. מוזר שבדיוק השיר
שמתנגן זה: "מליוני אנשים לבד..."
יש לי את עצמי כדי לשמוח. נלהבות תמיד הייתה בי.
יום אחד אני אפרוץ קדימה כמו שפתאום יוצא להתפרץ על אנשים,
אנשים שפגעו.
לפעמים אני באמת מרגישה צורך להיעלם, ולחלום, ולהיות מוצפת
בתסריטים בראש, כי זה הדבר היחיד שמעלה לי חיוך אמיתי
להרבה זמן.
לדעת שגם אחרים זקוקים שאני אגיד אוהבת, ולא להכריח אם אני לא
מסוגלת. זה כבר לא עניין של אגו.
הם חושבים שהם יודעים הכל ואני נותרת חסרת מילים.
צודקים, סליחה, זו רק אני שמשתיקה את עצמי.
אני באמת מצטערת לפעמים על הטון וההתנהגות, אבל אני באמת אוהבת
את מה שאני, את מי שאני, ואם חלקכם הוקסמתם ושכחתם, אז מה הטעם
אם גם אין זיכרון.
התגברות קלה, וניתוק להרגשה רעה, עוד יותר רעה.
משהו מכביד עליי מבלי לעשות כלום, אני מחכה לתורי, בכל
המובנים,
רוצה שיאמינו לי ששמח לי כששמח לכם.
הפרצוף מתעוות לבכי חזק וצורם, אך הדמעות לא יוצאות.
וכולם שמחים בשמחה זו.
אם זה לא מתאים לי זה לא אומר שזה שטויות, נכון.
אני מתגעגעת אליך. עיניים דומעות מקיפות אותי, ורסיסים
בנשמתם,
גורמים לי לבכות יותר. ככה בשקט.
זה תמיד מצחיק אותי מחדש שמילה שאני כותבת בדיוק נשמעת בשיר או
נאמרת מפי מישהו, לא קשור בכלל .
רק חיבוק. בלי יותר מדי מילים.
כבר הספקת לשכוח כל מה שעשית לי .
אני עוד ממשיכה לחלום לי, וצר לי שגם לי יוצא לאכזב.
אני אוהבת אותך.
קחו אותי איך שתרצו. קחו אותי לאן שתרצו, כל עוד זה מקום שנגע
בכם. משהו חשוב.
מכונסת בתוך עצמי, תוהה וחושבת עליכם, עליי, יש אנשים גרועים
יותר, אתם יודעים...
לקחתי לי מנוחה ארוכה, משכתי זמן, ואולי עוד דברים, תעזרו לי
להתעורר, תדחפו אותי על הר שיימס, אני צריכה להתחזק, ואז
אמאס.
אל תשתיקו אותי, ולאחר שאמרתם את שמי ולחשתם שתיקתכם, תדברו.
אני רוצה ליפול לתוך החור השחור הזה, ודווקא אתם, שלכלכתם,
תגידו פה מה באמת, וכך אהיה. באמת.
ומי יודע אם במצב כזה, אני, ועוד מליוני אנשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל העצים לבשו
ירוק
אני לבשתי ג'ינס
וכובע


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/04 13:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצב פנימי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה