ב-28.8.1997 התפוצץ אוטובוס קו 14 בתל אביב. תוצאות הפיצוץ היו
קטלניות, שמונה עשר הרוגים ומאה עשרים ושמונה פצועים, מהם
ארבעה במצב קשה, עשרה במצב בינוני, עשרים במצב קל עד בינוני
והשאר במצב קל.
ירון היה באוטובוס בזמן הפיצוץ, הוא נסע לעזור לאביו שעובד
באזור.
הרופאים אמרו שהיה לו מזל גדול שיצא בחיים מן התופת. ירון חשב
שזאת חוצפה מיצדם. כיצד הם מעיזים להשתמש במילה הזאת, מזל.
מצבו הוגדר כקל עד בינוני. למזלו, כך טענו הרופאים, לא נגרם לו
נזק בלתי הפיך. הוא נפגע בעיקר מרסיסים, אחד פגע בו ממש מתחת
לעין, למזלו, הרסיס פספס במילמטרים את העין עצמה. רגלו אומנם
נפגעה קשות, אך הרופאים סברו שסיכוייו ללכת שוב רבים, "רק צריך
טיפת מזל".

שנה לאחר הפיצוץ האיום, הוא מנה את הלילות שבהם לא התעורר שטוף
זיעה מחלום בלהות על גבי יד אחת. הרסיס שבמזל פגע מתחת לעינו
השאיר צלקת מכוערת שלעולם לא תגליד. כנראה שלמזל היו תוכניות
אחרות, משום סיכוייו ללכת אפסו, וירון היה מרותק לכיסא
גלגלים.
הוא השתתף באופן קבוע בטיפול קבוצתי לנפגעי פעולות האיבה. שם
חזרו ואמרו לו כמה רב הוא מזלו שהוא נשאר בחיים.
אך ירון סבר אחרת, הוא חשב שחייו הם גיהינום על אדמות, שלמעשה
אין לו מזל, כי אם היה לו מזל, הוא לא היה עולה על האוטובוס
הארור הזה. הוא לא היה מרותק לכיסא גלגלים. הוא לא היה נשאר עם
צלקת מכוערת שתרחיק בנות ממנו למשך כל חייו. אך בעיקר הוא כעס.
כעס על כל אותם אנשים "הנחמדים" שהזכירו לו כמה בר מזל הוא,
כעס על כל האנשים הבריאים שראו חדשות באותו יום, חשו עצב על
שמונה עשר ההרוגים, אך הפגינו אדישות לגבי הפצועים. התעלמו
מאלו שנפצעו קשה ועד אחרון מוכי ההלם כאחד משום שחייהם של כל
אותם פצועים השתנו לעד.

ירון התאבד שנתיים לאחר הפיגוע. הוא השאיר מאחוריו פתק קטן,
"בפיגוע בתל אביב היו תשעה עשר הרוגים"

ירון היה רק פצוע קל עד בינוני