בעיניים חסרות הבית השתקפו העננים הלבנים על פני רקע כחול, כמו
קצף על גלי הים. הם זחלו לאיטם, לא ממהרים לשום מקום. רק
נישאים עם הרוח. הרוח הקלה, הנושבת ממזרח, לא האיצה בסוסיה
הלבנים, אלא נתנה להם להתקדם מרצונם החופשי. השמש החמימה,
שהוסתרה עד לפני רגע על ידי המסך הלבן, התגלתה שוב. העיניים
החומות שלך נעצמו כנגד הבוהק והזוהר שניגלה להן. הן נפקחו שוב
כשהיו בטוחות שהאור החזק הוסתר פעם נוספת. הן המשיכו להביט
בשמיים. רעש המים נשמע מהים. הים שהיה רחוק, רחוק למטה. הקולות
הרמים של ההתנפצות על הסלעים חדרו אל תוך אוזניך הרגישות.
לימדת את עצמך לרגישות זאת, כי ברחובות רק ראייה חדה לא
מספיקה. האוזניים שומעות את מה שהעיניים לא יכולות לראות, וכך
נוצרת התחושה שאתה מביט בכל הכיוונים גם יחד.
עינייך החומות הביטו מטה. אל מעמקי המים הכחולים-ירוקים. הקצף
הלבן, שעלה אל על, עדיין לא הצליח להגיע לגובה הדרוש על מנת
לגעת בך, העומד על ראש הצוק. הדשא על שפת הצוק היה רך ונעים
למגע לכפות הרגליים היחפות שלך, שעמדו ממש על הקצה.
"קצה העולם..." לחשו השפתיים.  שפתיים יבשות וסדוקות מהרוח.
הלשון ליקקה אותן, אבל הרוח שוב יבשה אותן במהירות, גורמת רק
יותר נזק. פיך היה יבש גם הוא. יבש כחול מדברי. אפך הריח את
הריח המלוח של המים. הפנים והחזה החשוף חשו ברוח. רוח שהביאה
אתה מלח. העור הבהיר היה רגיש לכל תנועה משתנה.
"הרוח משנה כיוון..." משב הרוח המזרחי הפך לדרום מזרחי. חם
יותר, אבל הוא לא הצליח לחמם אותך. כפי שלא הצליח לחמם את המים
שלמטה. בלעת את הרוק שהצטבר בחלל פיך, אך הוא עדיין היה יבש.
מיצמצת, אור השמש נגלה שוב לעיניך, אבל הפעם העיניים לא נעצמו.
שום דבר כבר לא היה חשוב. אפילו לא אור השמש. לא היית זקוק לו
יותר. לא היית זקוק יותר לדבר. דבר כבר לא יכל לעזור לך. חוץ
מהגובה הרב והסלעים שלמטה... עכשיו כל הבעיות ישארו מאחור
ויעזבו אותך. עכשיו אתה מרגיש לבד, למרות כל הבעיות שאתך. אבל
בעוד כמה רגעים... אתה כבר לא תהיה לבד.  אתה תהיה עם כל
האנשים שהלכו, ברחו מהדברים. אתה היית בטוח שטוב להם. רצית שגם
לך יהיה טוב. אתה כבר לא יכול לחכות לרגע הזה. אתה מתקדם
באיטיות אל הקצה, הקרוב ממילא. יותר מדי קרוב.
עינייך נעשו מבריקות מדמעות. דמעות שלא יכלו לצאת החוצה. הן אף
פעם לא יצאו והקלו על הכאב. הן נשארו בפנים, כמטען עודף, ולא
נתנו לך לפרוק את הצער וכל הרגשות האחרים שרצית להיפטר מהם.
אבל עכשיו זה כבר לא היה משנה, כי עוד מעט הכל ייגמר. לתמיד.
הכל יעלם וישאר רק הריק. הריק שיגן עליך. יגן מכל מה שרצה
לפגוע בך. מכל האנשים שרצו להסב לך כאב. מכל הבעיות שצצות כל
הזמן.
"כשאתה פותר אחת מהן, מופיעות עוד שתיים אחריה". קולך נבלע
בהתרסקות הגלים על פני הסלעים שמתחתיך, אבל אתה יודע מה אמרת.
אתה לא אמרת את זה לאף אחד. אתה לא דיברת עם אף אחד. אתה לא
ניסית שיקשיבו לך. כבר לא...
"כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי לגרום לאף אחד להקשיב". לא הגברת את
קולך. לא יכולת ולא רצית. גרונך כאב, מתחנן למים. היו הרבה מים
למטה, אבל הם היו רחוק ולא הייתה שום דרך להגיע אליהם. ומה
הטעם, הרי במילא לא היו ראויים לשתייה.
"כמו כל האנשים שרואים, אבל הם מעבר להישג ידך וגם לא טובים
כפי שהם נראים". 'חברים', לא הבנת את המושג הזה. ידעת לפרש
אותו, לכתוב אותו, לבטא אותו, אבל  לא יכלת להבין, כי אף פעם
לא היו לך את החברים האלה שעליהם היה כתוב במילון. לא בגלל
שהיית רע. לא. אלא בגלל ש'החברים' היו רעים. כולם היו רעים
באותה המידה. הגברים והנשים כאחד.
"המראה יכול להטעות". והוא באמת הטעה אותך, אבל לא להרבה זמן.
אתה כבר מכיר את הפנים האמיתיות של הנשים היפות והעדינות
למראה. אתה יודע שהחנון הכי גדול לא יקבל אותך כפי שאתה. כבר
לא ניסית להתחבר לאף אחד, אבל זה לא עזר. הם המשיכו להציק לך
בכל מקרה. אפילו כשניסית להתחבא זה לא עזר. הם מצאו אותך,
תמיד. העיניים בעלות האישונים האנכיים הצטמצמו בכעס. הכעס שלא
יכולת להוציא אל אף אחד. 'החטאים שלך בולטים יותר משלהם.' אמר
לך פעם אביך. אף פעם לא חטאת, אבל הם בכל זאת שנאו אותך.
"בגלל מה?!" השאלה הדהדה ברחבי המקום. "בגלל העיניים". באה
התשובה. "העיניים שלא היו כמו של כולם". ענית לעצמך. רצית
נואשות לבכות, והדמעות נואשות לא רצו לפרוץ החוצה. העברת את
ידך על החזה שלך. היו בו שקעים עמוקים ומכוערים. עכשיו כל אחד
יכול לראות את הצלקות האלו, אבל אף אחד לא היה כאן בשביל
לראות. הצלקות שגרמו לך האנשים. זכרת כל יום ויום שהם התעללו
בך. כל איש ואיש, כל פנים ופנים. הכול. היה לך זיכרון מעולה,
אבל לא צריך זיכרון טוב כדי לזכור את אלה שפגעו בך. לא זכרת
בשביל להתנקם, אלה בשביל להתרחק. להתרחק כדי לא לחטוף עוד פעם.
לא היית חלש, אבל זה לא היה בטבע שלך לפגוע בבני האדם או בבעלי
החיים. חיית על פי דרך העלה. לחיות ולא לפגוע באף אחד, אפילו
כשפוגעים בך. לזרום עם הרוח, שמעיפה אותך לכיוון שמתחשק לה,
ולא להתנגד.
השמש כבר החלה לשקוע אל מעבר לים. היא צבעה את השמים בצהוב,
כתום ואדום בהיר. הרוח התחזקה  והפכה לקרה יותר. האישונים
האנכיים התרחבו על מנת להטיב לראות. רק אדם אחד הבין אותך, עד
כמה שיכל... בגידתו של אותו האדם הייתה הקשה מכולם, כי הוא היה
זה שבטחת בו, הלא כן?

"האנשים מפחדים מהדברים שהם לא מבינים". היה אומר, מרגיע.
"צריך להסביר להם, כדי שיבינו. אל תפחד, ג'ו". השם שלך היה
נשמע כל כך יפה משפתיו.
"אני בוטח בך, מייק". היית אומר, מתכרבל בזרועותיו, כמו ילד
שזקוק להגנה ואהבה. הוא היה מלטף את שערך השחור ואומר שהכול
יהיה בסדר. האמנת לו, האמנת רק לו. ברכת את אותו היום שנפגשתם.

זה היה לילה גשום, אתה ברחת מחבורת מתבגרים, שפעם היית חלק
מהם. רצת ברחוב המואר בפנסי הרחוב הגבוהים. נעליך נחבטות במים
המצטברים על המדרכה. פניה שמאלה, אור אדום של רמזר, צופר
המכונית, עוד פניה שמאלה ואז בחדות ימינה. מאחוריך שמעת את
צעקותיהם של רודפיך. הקללות הלא מובנות שנבלעו בקולות הגשם,
תנועת הרחוב וצליל שרשראות המתכת בידיהם. הכביש מתחת לרגלייך,
האורות המסנוורים של פנסי המכונית. פניה שמאלה... נתקלת במישהו
ונפלת אחורנית. ניסית להתרומם ולברוח. ראית יד מושטת.
באינסטינקט כיסית את פניך בידיך כדי להתגונן מפני החבטה שעומדת
לבוא. חיכית, החבטה לא באה. הנמכת את ידיך, יכולת לראות שכף
היד הייתה פתוחה ומציעה עזרה. הבטת בפניו של האיש מבעד מסך
הגשם. למדת לא לבטוח באנשים, אבל משהו אמר לך לתת אמון, פעם
אחת בחייך. 'רק עוד פעם אחת'. חשבת. הושטת את ידך ואחזת בשלו.
המשיכה הייתה חזקה אך לא אלימה. קמת על רגליך בראש מושפל, לא
רצית שהוא יראה את עיניך.
"תודה". מלמלת בקול מהסס.
"סליחה, לא ראיתי לאן אני הולך". יכולת להרגיש את החיוך בקולו.
הרמת את עיניך וראית, מבעד קווצות השער שנפלו על פניך, שהחיוך
לא היה לעגני או מתנשא, כפי שהיה תמיד, לא. הוא היה חמים,
מעודד. רצית להתכרבל קרוב לבנאדם הזה. רצית שיחבק אותך
בזרועותיו. עיניך נמלאו דמעות. ידעת, או לפחות חשבת שידעת, שלא
תוכל לקבל את זה. כבר יכולת לשמוע את פסיעות הרגלים המהירות
מאחוריך. ידעת שאתה חייב לברוח. ברחת. עקפת את האיש וניסית
לרוץ. הרגשת את כף היד, אותה כף היד שעזרה לך לקום, נכרכת סביב
פרק כף ידך. הרגשת איך הכול מתהפך פתאום. החזה כאב, לא בגלל
הריצה המאומצת, אלה בגלל העלבון. העלבון על זה שהפעם האחרונה
שבטחת במישהו יכולה להיות באמת הפעם האחרונה שלך.
"חכה, אל תלך". הקול נשמע כמעט מתחנן. ניסית להשתחרר מהאחיזה,
אבל להפתעתך גילית שהיד כבר לא שם. היית מופתע. לפתע רצית שהיד
הזאת שוב תהיה שם, ששוב הוא יחזיק בך, ששוב יאמר את המילים
האלה, אבל הוא שתק. הסתובבת והבטת בו. מבטכם ננעל. מבטו המוקסם
ומבטך המופתע. הבטת בעיניו. באישוניו העגולים, וקינאת. קינאת
בו, כי הוא היה נורמלי ואתה לא. ציפית לשמוע 'מה קרה לעיניים
שלך?' או 'מה זה האישונים המפחידים האלה?', אבל הוא לא אמר
דבר. הוא רק הביט לתוך עיניך. לא הרגשת בנוח, הרגשת כאילו הוא
יכול להיכנס לתוך הנשמה שלך. אפילו לחלקים הכי אפלים וחשוכים,
כאלה שאפילו אתה לא ידעת שקיימים. הוא ראה את חוסר האונים, את
הפחד... ואת השנאה. הוא הבין.
"בוא אחרי". אמר בשקט, ואתה באת. הלכתם במהירות, פניתם ללא
הרף. לימין, לשמאל, לשמאל ושוב לימין. איבדת את חוש הכיוון
שלך, למרות שהיה לך אחד טוב. הלכתם בסמטאות חשוכות וצרות.
לבסוף הוא נעצר, הסתובב והביט בך.
"זהו". אמר בפשטות. "עכשיו הם לא ימצאו אותך".
"תודה". היית המום. לא ידעת מה לומר. הוא התקרב אליך, מסיט את
שערך הרטוב מתוך עיניך החומות. מלטף את הלחי שלך אם גב כף ידו
בעדינות.
"אל תפחד, אני לא אפגע בך". הוא באמת התכוון לזה ואתה באמת
האמנת. עד כמה שטעית...

השמש כמעת שקעה, הגוונים העדינים נהפכו כבדים יותר. ארגמן כהה,
כמו דם. הדם שזרם אינספור פעמים מגופך. מי הים הפכו לקהים,
משקפים את חצי השמש שעוד נראתה מעל פניהם. העננים נהפכו
סגולים, השמים כמעת השחירו.
"מחר יהיה קר". לחשו השפתיים. ידעת שכאשר השמים 'אדומים'
והשקיעה 'לוהטת' אז למחרת צפוי בוקר קר. כמו אז, כשחשבת שהכול
עומד להסתדר, אבל זה היה רק השקט שלפני הסערה...

"מחר יהיה קר". אמר לך מייק. אהבת להאזין לקול שלו. הוא היה
חם, מנחם. קמת מהכורסה שישבת עליה וניגשת אליו. התיישבת לידו
על הספה, מושך את רגליך אל גופך. הוא חיבק את כתפיך בעדינות.
הוא נישק את שערך, הלח עדיין מהגשם. נשענת על חזהו, שואף נחמה
מהקרבה. הרבה זמן כבר לא היית כל כך קרוב למישהו בלי לקבל
תגובה שלילית. לא רצית שהרגע הזה ייגמר. לא רצית לקום מהספה.
לא רצית לעזוב את הבית שלו. לא רצית ללכת.
"חבל שעליך לעזוב מחר". בלעת את הרוק שהצטבר בפיך. פעולה
שגרתית, שלא שמים לב אליה, אז למה כל כך התקשית לעשות זאת?
הרגשת שהקיבה שלך מתכווצת ושהאוכל, שאכלת לפני כמה דקות, הולך
ומחפש את דרכו בחזרה. רעד פתאומי עבר בגופך, כמו זרם חשמלי.
עורך כוסה צמרמורת שזחלה במעלה גבך. מייק ניסה לנחם, לעזור.
מבחינתו זה היה מצב זמני, אבל מבחינתך?...

הלילה כבר ירד לגמרי והכוכבים נצנצו בחוזקה. שביל החלב נראה
בבהירות. קיווית לפסוע עליו פעם, אבל אמרו לך שזה בלתי אפשרי
ופתחו בהסברים מורכבים. לא הקשבת. האשליה שלך נופצה וזה לא היה
חשוב למה או מדוע.
"אחכה עד הבוקר". אמרת לעצמך. "אחרי זה אצטרך ללכת..."

"ללכת?" מצמצת. "לעזוב?" השתחררת מאחיזתו של מייק וקמת על
רגליך. הבטת בו באי אמון.
"כן, עדיף שתעזוב, ילד". הגבר גם קם על רגלו.
"אני לא ילד". אמרת בעלבון. "אני כבר בן תשע-עשרה". הוספת
בשקט.
"אז אתה עדיין ילד".
הבטת בו במבט פגוע. ידעת שהוא בעצמו כבן עשרים ושלוש - עשרים
וחמש, אבל לא אמרת מילה בנוגע לזה.
"אז עדיף שאלך עכשיו". הכניעה נשמעה בבירור בקולך.
"אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך". אמר בהתנצלות. 'אבל פגעת!'
רצית לצעוק עליו. שתקת. לא אמרת דבר. רק הבטת לתוך עיניו. ידעת
שהוא לא יוכל לעמוד בפניך. לא ידעת למה, חשבת שלא ידעת, אבל
ידעת זאת טוב מאוד.
"אתה יכול להישאר". אמר פתאום, בעצמו מופתע מהתשובה.
חייכת. פתאום הבנת. אתה לא יכול בלעדיו. אם תאלץ לעזוב... אתה
פשוט תמות. שמחת שלא היית צריך לעשות זאת.
המשכת לחיות אצלו. לא היית למעמסה. ראית את זה בעיניו. העיניים
שהכרת כל כך טוב. הכרת את כולו. את המצח, שהיה לפעמים מתמלא
קמטי דאגה או אי הבנה. את האף, האף הישר והקטן, שלדעתך היה כל
כך חמוד עד שהתחנן לנשיקה. את השפתיים. השפתיים המלאות
והעדינות שחיוך תמיד היה מרוח עליהן. אהבת להעביר את אצבעותיך
עליהן. הסנטר, בעל הזקנקן השחור שתאם לשערו, שהיה צבוע לסגול
ומעוצב בצורת קוצי קיפוד - לכל עבר. העיניים החומות שניצוץ של
צחוק תמיד היה בהן. הריסים הארוכים. הגבות העגולות והמסודרות.
האוזניים בעלי העגילים בצורה מעוגלת. הכתפיים הרחבות. הגב
והחזה החסון. ה...

נרעדת. הזיכרונות הכאיבו לך. המראה של מייק שעומד מול עיניך כל
הזמן מאז שהוא כבר לא בסביבה...  לא רצית לחשוב על זה.
"כל מה שלא הורג מחשל". השפתיים והפה עדיין היו יבשים. נזכרת
בריח שערו, בטעם עורו כשלשונך החליקה על צווארו לעבר עגילי
המתכת הקבועים באוזניו...

מייק פקח את עיניו.
"מה אתה עושה?" שאל בחיוך. "זה מדגדג". חייכת נגד עורו. "ג'ו,
הגיע היום".
"היום למה?" לא הבנת, אבל הרגשה רעה העיקה על לבך. הרגשת את זה
בצורה החדה שנעלם חיוכו. בקולו הרציני לפתע. הרגשת שזה הסוף,
הסוף של הכול, אבל סירבת להאמין שההרגשה שלך נכונה.
"היום שבו אנחנו נפרד. תבין, אתה מאוד נחמד ו... בבקשה אל תיתן
לי את המבט הזה". הוא הסיט את מבטו משלך. הוא ידע שלא יוכל
לעמוד בפניו. שניכם ידעתם. "תבין, אתה חייב להבין, אתה שונה".
אמר בלי להביט בך.
עמדתם ליד הדלת. הדלת החוצה. מחוץ לכל. ממנו, מהיחסים שלכם,
מהחיים שחשבת שיש לך ומהחיים בכלל.
"כל מה שלא הורג מחשל". אמר. שניכם לא הבטתם זה בזה, אבל ידעת
שלחיו רטובות.
"זה בסדר," ענית בלי שום קשר לדבריו. למרות שזה לא היה והוא
ידע את זה בדיוק כמוך. "הכול בסדר, אל תדאג. אתה תהיה בסדר,
נכון?"
"אבל אתה..." הוא לא סיים את המשפט. ניסית לשים יד על כתפו.
הוא נרתע אחורנית מהמגע, כמו הייתה היד חמה כפלדה מולבנת.
"אני מבין". ידעת שהפרידה קשה בשבילו, אבל לא כמו לחצם של
חבריו. ידעת שזה באשמתם. באשמתם הוא מגרש אותך, באשמתם הכול
נהרס. באשמתם ובאשמתו. כעסת. עליהם, עליו, על עצמך והעיניים
שלך. רצית לעקור אותן מהמקום, אבל לא יכולת. לא יכולת לגרום
לעצמך כאב, כפי שלא יכולת לפגוע באף אחד אחר.

אבל עכשיו...
המשכת לעמוד על ראש הצוק, נזכר באותו הרגע שיצאת מהדלת,
מהבית... וראית את התמונה במוחך. ידעת מה לעשות וידעת שלא תוכל
אחרת. הרגשת את האפלה מתמוגגת באיטיות, את השמש שמתחילה להקיץ
משנתה. אורה הקלוש כבר יכל להאיר את מי הים שמתחת. כל העולם
נראה כמו מתוך חלום. כל דבר חי התחיל להתעורר. אפילו האדמה
והצמחים. נרעדת. היה קר, מאוד קר. ערפל כבד החל לכסות את הדשא,
עליו עמדת. לאט, לאט, מסתיר את צבעו הירוק מעיניך. המסך הלבן
המשיך לעלות באיטיות מפחידה. כמו הגאות. יכולת לראות את המסך
הלבן מכסה את קרסוליך ועולה עד לברכיך. הערפל הכבד החל ליפול
מקצה הצוק.
"כמו מפלי הערפל ב..." לא זכרת. זה גם לא היה חשוב. ענני החומר
הקר והאוורירי נגעו במים המלוחים והתפזרו על פניהם כמו עשן על
פני המשקה שבכוס.
"בוקר כל כך יפה. חבל..." נשמת נשימה עמוקה. חמש-עשרה הימים של
חייך הסתיימו. 'העולם לא עד כדי כך גרוע...' עברה המחשבה במוחך
'אבל בלעדיו...' גופך נדרך לקראת הקפיצה. פתאום הכול הפך כמו
בהילוך איטי. כפות רגליך ניתקו מהקרקע בקפיצה שדחפה אותך
קדימה. הרגשת את עצמך מתהפך עם הראש כלפי המים, הידיים לפני
ראשך, אבל הפעולה נעשתה באיטיות באופן מדאיג, כמו כבר היית
במים. ראית את המים מתקרבים, אבל הרגשת שעוברות שעות עד שעברת
את מחצית הדרך. הקצף הלבן נגע בפניך, מלטף אותן ברכות. המגע
היה קר, אבל עדין. עדין מכל מגע שחשת אי פעם. חוץ מאחד, אבל לא
רצית לחשוב על זה. כבר לא. לא רצית לחשוב על כלום. השארת את
העולם הזה מאחור, השארת את מייק מאחור ואין דרך חזרה. או שיש?
לא. אתה שלם עם ההחלטה הזאת. 'האומנם?' שאל הקול. ניסית להבין
מאין הקול הזה בא. לפתע ידעת. זאת הנפש שלך, או יותר נכון
להגיד, הפינה שבה זרקת את כל ההתלבטויות והספקות. החלק שממנו
ניסית להתעלם. תמיד. לא אהבת אותו וניסית להיפטר ממנו. כל
הזמן, אבל ללא כל הצלחה. החלק הזה נשאר שם. אתך. 'האומנם?'
חזרה השאלה. 'האם אתה בטוח שאין לחיים האלה טעם בלעדיו?'
'תעזוב אותי, תן לי ללכת.' התחננת.
'אני לא יכול. אני חלק ממך.' אבל הסטת הנושא לא נשאה פרי. 'אתה
בטוח?'
'כן. לא היה טעם לחיות לפניו, ואחריו אין טעם לחשוב על זה
אפילו.'
'אם אתה מנסח את זה כך...זה לא בגללו. זה בגלל הקשיים. לא
כן?'
'ואם כן אז מה?'
'כמובן שיותר קל לברוח...' הקול נדם. ידעת שהוא לא יחזור יותר.
לרגע הכול נעצר לגמרי. רגע שנראה כמו נצח. ואז... הכול הפך
להיות מהר, מהר מדי, כמו הזמן ניסה לכפר על העיכוב הקודם.
לשנייה הרגשת את המים הקרים המקיפים את גופך המצולק. הנשמה
המוכה פרפרה בגופך בהתרגשות. מכה חזקה... ואז... חושך, שקט. רק
קול הים מהדהד עדיין...

השמש נצנצה על פני המים הירוקים-הכחולים. שולחת קרניים חמות אל
המים, אבל לא יכולה לחממם. הים היה רגוע, שקט. כמו קיבל את
קורבנו בהדרת כבוד. הגלים לא נראו והמים לא התנפצו על הצוק.
מישהו עמד שם...
המבט הנואש נישא אל האופק המואר. צעקה נמלטה מפיו של מייק.
צעקת חיה פצועה הנישאת אל האוויר המלוח. צעקה מלאת כאב וצער.
'למה?' השאלה הייתה אילמת, בתוך ראשו של האיש. 'אם רק היית
מחכה עוד יום אחד... אם רק...' זה לא עזר לו. הוא הרגיש אשם,
אחראי.
"היית כל כך תמים, ג'ו". המילים נאמרו בלחישה, כמו פחד שמישהו
ישמע אותו. "תמיד לקחת את הכל כל כך קשה". הוא הצמיד את כפות
ידיו יחד והצמיד בעדינות את קצות האצבעות המורות אל שפתיו.
התנוחה הזאת בדרך כלל עזרה לו להירגע. בדרך כלל, אבל לא כרגע.
הוא לא יכל לכבוש את רגשותיו. ידיו נקבצו לאגרופים, לצדי גופו.
דמעה בודדה זלגה במורד לחיו ונפלה... נפלה למטה, למטה אל תוך
מי הים המלוחים. הערב קרב. השקיעה צבעה את השמים בצבעים חמים,
עזים. באור שעוד נשאר, אפשר היה לראות דמות העומדת על שפת
הצוק. דמותו של גבר צעיר ששערו היה צבוע בסגול כהה. ראשו של
הגבר היה רכון כלפי מטה. עיניו נעוצות במים, השקטים עדיין. הן
לא ראו את המים... הן ראו אותו... את הבחור הקוראני החמוד, בעל
האישונים האנכיים, העיניים המלוכסנות קצת, והגוף שהיה פעם כה
יפה, אבל מצולק. ג'ו חייך אליו חיוך מתוק, מתח את ראשו הצידה
בתנועה חמודה, והביט בו במבט שבפניו לא יכל לעמוד, אף פעם.
"אני מצטער. לא התכוונתי להכאיב לך. רק רציתי שיהיה לך טוב".
מייק נאנח. "אתה יקר לי, יותר מכל דבר אחר, אבל הלכת. הלכת
והשארת אותי מאחור". הוא הרגיש את הדמעות שזולגות על לחיו, אבל
לא ניסה למחות אותן, בשביל מה? הוא נאנח שנית. לא נשאר לו ממי
להסתיר את צערו. הוא נשאר לבד. והכול היה באשמתו.

בוקר. קר מהרגיל. כל אחד שהיה ליד הצוק יכול היה לראות אדם
הפוסע מן הקצה. מייק הלך אל תוך החיים, לבדו. להתמודד איתם
כמיטב יכולתו, לבדו. הוא ידע שזה הולך להיות קשה, אולי אפילו
קשה מאוד, אבל היה דבר שלא יכל לעשות. לוותר עליהם...