היא עמדה מול הלהבות, הצלצול באזניים עדיין היה חזק, היא
התחילה לרעוד, פיק ברכיים החל נותן אותותיו, ידיה הושטו קדימה
כמאליהן וחשו בחום. באותה שניה היא הייתה ריקה מכל מחשבה, הדבר
היחיד שהעביר אותות כלשהם למוחה היו העיניים וגם הן החלו
מתערפלות, נקודות שחורות החלו להסתיר את האש ובשניה שלאחר מכן
הכל היה ירוק ודוקרני. היא נפלה על הדשא, כוחותיה לא עמדו לה
עוד, היא לא האמינה ולא רצתה להאמין, מוחה לא פרש מיד את
משמעות המראות, היא לא הצליחה להפנים שאת חבר שלה, הבן אדם
שהיא הכי אוהבת בעולם, זה שהיא ראתה בתור בעלה בפנטזיה שלה על
חייה המושלמים  והשלווים שיהיו לה אוטוטו, לא תראה עוד. "הרי
יצאתי רק לקנות סיגריות, למה לא נשארתי איתו?!" התחרטה.
היא שכבה עם הפרצוף בדשא, בעוד הסירנות מתחילות להדהד סביבה,
ריצת החובשים והצרחות של האימה והצער מתחילות להתגבר.
מהצד היא נראתה כמו שק עלוב, שנשכח באמצע שדה קרב, מצד אחד לא
שייכת אליו ומצד שני אין שום מקום אחר בו יכלה לרבוץ בעליבות
כזו בלי שייתיחסו לזה כדבר חריג.
"אור שלי..." חשבה, "בוא אליי, חבק אותי, קר לי ואני רועדת!
תרגיע אותי, אני רוצה להרגיש את אצבעותיך חולפות בעדינות על
פני לחיי, מוחות את הדמעות שלי. הנה הדמעה הזו שנתלית על
הסנטר, היא כבר שם! בוא תצחק עליה, כמו תמיד, כשאתה רוצה לגרום
לי לחייך מבעד לדמעות!
בוא תצחק, בבקשה תצחק! תצחק! אני לא שומעת אותך, בבקשה..."
ברגע המסוים המחשבות החלו להתרוצץ במוח והן לא הרפו, הן היו
טורדניות ודוקרות, היא לא יכלה לשאת אותן, היא קיוותה שתאבד את
ההכרה ותיפטר מהן לפחות לכמה שניות או דקות או שעות, מאותו רגע
הזמן עצר עבורה. מבחינתה עד לאותו רגע היא היתה בחיים ועכשיו
היא רק צל על כדה"א, כי אור לא נמצא בעולמה החדש.
"היי, את בסדר?! בואי אעזור לך לקום ואלווה אותך לאמבולנס,
נוודא שהכל בסדר איתך."
שחר הרימה ראשה מהדשא והביטה בבחור צעיר עם שריטות על הפנים,
הוא הושיט לה יד והיא תפסה בה בכל כוחה. הוא משך אותה למעלה
והיא מעדה לתוך זרועותיו, וחיבקה אותו חזק... הדמעות זלגו
מעיניה וחולצתו של הצעיר נרטבה. למרבה הפתעתו הרגיש רטיבות לא
רק על כתפו אלא גם באזור בטנו, הוא ניתק מהחיבוק והביט בגופה
של הבחורה.
לא היה לו זמן רב לעכל את המראה של הפצע הפעור בבטנה מפני
שבשניה ששם לב אליו עיניה נעצמו ואם לא היה מגיב מידית היתה
מתרסקת אל הקרקע. הוא תפס אותה והניחה על הדשא שכבר היה מלא
בדמה. הוא החל צורח "שמישהו יעזור לי, תזעיקו עזרה, קראו
למד"א, יש פה פצועה קשה, בבקשה, עזרה!!!" כעבור מספר שניות כבר
הייתה שחר בתוך אמבולנס בדרכה להדסה עין-כרם. בהגיעה לבית
החולים הוגדר מצבה כקשה מאוד, בשל איבוד של דם רב.
הרופאים ניתחו אותה שעות ועשו כמיטב יכולתם כדי להצילה.
לאחר הניתוח נותר רק לחכות לשינויים במצבה שלא השתפר.
כל הלילה חיפש אור אחריה. עם שחר כשסוף סוף איתר אותה דהר לבית
החולים והתעכב רק כדי לקנות לה בלון אדום-ירוק שכזה, שרושם
עליו "I love you", בחנות של בית החולים, ומשם הוא רץ
לחדרה...

"אני אוהבת אותך, אני מצטערת שאני נוטשת אותך, אם רק יכולת
לשמוע אותי בפעם אחרונה." עיניה חשכו לנצח, בדיוק ברגע שנכנס
אור.