שם, מול האבן הקרירה שחוסמת מעל גוף שהיה פעם חי,
אני מתרוקנת מכל רגשות.
שם, כשבוכים וכואבים את מותה אני נותרת ריקנית,
חלולה,
חסרת תחושה.




לחבק מצבת אבן קרירה
לצרוח ולבכות
לחטוף מהאבן הקשה
רק מכות

לשרוט עם ציפורניי הידיים
את כל נימי העור
לחבק עצמך, לרעוד בינתיים
הכל שחור

דמעות של דם נוטפות
עמוק בתוככי נפשך
אך העיניים כתמיד יבשות
ולאן נעלמה שמחתך?


זה המוות האישי שלך,
ההתרוקנות שפועמת בך.
זו הקללה הנצחית שלך,
חוסר ההבנה של עצמך.
זה למות כל פעם מחדש
באזכרה.