שם, מול האבן הקרירה שחוסמת מעל גוף שהיה פעם חי,
אני מתרוקנת מכל רגשות.
שם, כשבוכים וכואבים את מותה אני נותרת ריקנית,
חלולה,
חסרת תחושה.
לחבק מצבת אבן קרירה
לצרוח ולבכות
לחטוף מהאבן הקשה
רק מכות
לשרוט עם ציפורניי הידיים
את כל נימי העור
לחבק עצמך, לרעוד בינתיים
הכל שחור
דמעות של דם נוטפות
עמוק בתוככי נפשך
אך העיניים כתמיד יבשות
ולאן נעלמה שמחתך?
זה המוות האישי שלך,
ההתרוקנות שפועמת בך.
זו הקללה הנצחית שלך,
חוסר ההבנה של עצמך.
זה למות כל פעם מחדש
באזכרה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.