הלכתי ברחוב, דווקא היה יום יפה. השמיים הבהיקו בכחול בהיר.
ילדים קטנים ששיחקו תופסת התרוצצו לי בין הרגליים. על העצים
קלטתי ציפור בולבול שחורה ששרקה לה שיר של הביטלס, ואז זה קרה.

צעד אחד לא במקום, וכמו אדיוט דרכתי על אהבה... ניסיתי להוריד
את זה מהנעל עם חתיכת קרטון, מסנן לעצמי בכעס כמה שאני חסר
אחריות, ואיך לעזאזל לא הסתכלתי על מה אני דורך. לא הצלחתי
להיפטר מזה. אני שונא כשזה קורה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון שזה
הסוג שאני הכי מתעב, כי אתה לגמרי מאבד שליטה על החיים שלך
מהרגע שהזבל הזה נמרח לך על הנעל. לא יכול לישון, לאכול או
להוריד את החיוך האידיוטי הזה שיש לאנשים שדרכו על אהבה ממבט
ראשון על הפנים...
למרות שכבר איחרתי לעבודה עשיתי אחורה פנה ורצתי הביתה בלי
לחשוב יותר מדי, כי כמה שזה נשאר יותר זמן עליך ככה ההשפעה של
הרעלים יותר חזקה. זה כבר התחיל להשפיע, כי כבר בדרך הביתה
שמתי לב שאני מחפש אותה.
דבר ראשון שעשיתי לאחר שהכנסתי את המפתח לחור של המנעול והייתי
בפנים, היה להרים טלפון למשרד ולהודיע שאני חולה. הבוס היה
מאוד נחמד ואיחל החלמה מהירה, מה שהיה מאוד מוזר כי הוא תמיד
היה בטוח שאני מזייף ימי מחלה ככה סתם בשביל לרבוץ איזה יום או
יומיים בבית על חשבונו - הוא צדק. אבל הפעם כנראה שקלט לפי
הרעד בקול שלי שזה רציני.
הסתובבתי בסלון הלוך וחזור, תופס את הראש בידיים, מנסה לחשוב.
לבסוף התיישבתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע,
והחלטתי לגבש תוכנית שתמנע ממני את התסכול, הסבל והצער שהאהבה
הארורה הזו הולכת לגרום לי. הכרזתי מלחמה כנגד האהבה ונשבעתי
לנצח.

התחלתי לרשום על גבי צידה האחורי של איזו מודעה שהייתה בתיבת
הדואר שלי, רשימת מצרכים הכרחיים - סרטי אימה עמוסי דם ואברים
מרוטשים, חוברות פורנו ואוכל, הרבה אוכל...
לא, זה לא יעבוד. מלמלתי לעצמי בתסכול, תוך שאני מרכין את ראשי
על השולחן ומעיף את הדף בחוזקה לרצפה. הדף השתהה באוויר לשניה
או שתיים, ולבסוף צנח על הרצפה כאשר הצד של הפרסומת למעלה.
הרמתי את הדף וקראתי: "דרכת על אהבה, זה לא הסוף. רק אצלנו
תמצא את הנוסחה המקורית והיחידה אשר בעזרתה תיפטר מהאהבה אחת
ולתמיד. יעיל כנגד כל סוגי האהבה למיניהם - אהבה שלאחר חברות
אפלטונית, אהבת אמת, ממבט ראשון וכו'... רק למרוח על המקום שבו
הזדהם העור ומיד תחוש בשינוי.
להיות חופשי באמת. להיות חופשי מאהבה." ברשיון משרד הבריאות
..."
ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריך, והתקשרתי למרכז ההזמנות.
קול האישה בצדו השני של הטלפון היה סקסי וענוג במיוחד ובלי
לשים לב כבר התחלתי לפלרטט איתה. זה לא באשמתי, פשוט לא יכולתי
לשלוט בזה יותר. זה השתלט עליי לגמרי. אבל להתאהב דרך הטלפון,
זה כבר מוגזם...  עצרתי בדיוק באמצע המשפט  בו אני מציע לה
לקפוץ איתי לסרט החדש הזה עם בראד פיט ואולי לשבת מול הים על
החוף, רק אני והיא, ולהאזין לגלים המתנפצים על הסלעים
המשוננים. שיניתי את סגנון הדיבור, ובקול רציני אמרתי שברצוני
לרכוש את הקרם המיוחד שלהם. נתתי פרטים ומספר כרטיס אשראי וכעת
נשאר רק לחכות...
לאחר שלושה ימים עמוסי ציפייה, באה הדפיקה בדלת. השליח מסר לי
קופסת קרטון קטנה. חטפתי אותה מידיו והתישבתי במהרה על הספה
בסלון תוך שאני פותח בברוטליות את אריזת הניילון ההדוקה שמסביב
לקופסה.
הייתי כל כך מרוכז בחבילה ששכחתי שהשליח עדיין עומד בדלת מחכה
לטיפ שלו. זרקתי לכיוונו שטר של 20 וסימנתי לו שישאיר "אותנו",
אותי ואת הקרם שלי, לבד.
בפנים היה מיכל קטן עם חומר מוזר בעל ריח חריף של עשבי תיבול.
חשבתי, מה כבר יש לי להפסיד. אני לא ישן כבר שלושה לילות, רק
חושב על חברות לשעבר, על אהבות לשעבר... נהייתי רגיש בצורה שלא
תאמן, ואפילו  ראיתי פרק שלם של לגעת באושר והזדהתי עם
הדמויות... זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הגיע הזמן להיפטר מכל
זה ולהיות חופשי.
מילאתי אחר ההוראות הפשוטות, ומרחתי על המקום בו האהבה חרכה לי
את הנעל עד שצרבה לי את העור ברגל, ומשם, דרך הוורידים ישר
ללב. הקרם היה קר כזה, כמו אלוורה, רק פחות ירוק.
שכבתי על המיטה וככה עם הידיים מאחורי העורף חיכיתי. לאחר כ-30
דקות הרגשתי משהו, תחושת שחרור אדירה, אך גם תחושת ריקנות אין
סופית. התעלמתי ממנה, ונהנתי מהסיפוק הכפול - החומר באמת עבד,
ולא יצאתי אידיוט מזה שקניתי מפרסומת מפוקפקת שמישהו דחף לי
לתיבת הדואר.