'אי אפשר להלחם בקידמה', נאנח בנצי, והתיישב ליד השולחן. 'זה
כמו באפריקה, או אפילו יותר טוב. זה כמו  עם האינדיאנים'.
'אפשר לקבל משולש עם פטריות בבקשה?' בנצי התרומם וניגש אל
מאחורי הדלפק. 'אני רק מחמם את זה עומרי'. 'פסדר' הפטיר עומרי,
הבן של עוזי הזגג, והתיישב ליד דודי. 'יותר טעים כאן', קבע
נחרצות תוך שהוא מפנה מבטו אל מעבר לחלון ומעבר לכביש. 'הנה זה
מוכן', הושיט לו בנצי, משולש פיצה עמוס גבינה ופטריות. 'אבא
ישלם מחר', 'זה בסדר' טפח בנצי על כתפו וחזר להתישב. דודי נגס
במשולש הפיצה שבידו, והביט בבנצי. המקום הזה פתוח מאז, שהיה בן
7. זאת הפיצה הראשונה שהוא אכל אי פעם. נכון שמאז הוא גדל,
והסתובב בעולם. אכל פיצות אפילו ברומא, אבל אין כמו הפיצה של
בנצי. פיצה פצץ, בדיוק כמו שכתוב על שלט העץ שמעל החלון. 'אתה
מבין', המשיך בנצי, 'האדם הלבן בא ועושה שינויים. מי שלא משתנה
בטוב, ישתנה בכוח, אין ברירות העולם מתקדם. בהתחלה זה, בית אחד
ואדון לבן אחד, אבל אז מגיעים עוד ועוד לבנים, לאט לאט נהיית
לך עיר. ולאינדיאני הממוצע לא משתלם יותר לצוד בשר. הוא קונה
אותו בגרושים בסופר. לאט לאט הוא גם יקנה טלויזיה ואוטו, וכבר
לא ממש איכפת לו שאין לו שורה של קרקפות על החגורה. רוצה עוד
משהו?' הוא פנה לדודי, 'אני אקח לי בירה, שב'. 'ותראה בסך הכל
קידמה זה טוב. זה מאריך את תוחלת החיים, זה משפר את כמות
הייצור הכוללת זה טוב, אין מה להגיד, ובדרך כלל זה גם עושה
אותך עסוק, מה שעוזר לא להתגעגע'. דודי פתח את הבירה, והרים את
עיניו אל מקלט הטלויזיה שמונח היה על זרוע מתכת שהתלשלה מהתקרה
מעל הדלפק, הממיר היה על MTV  ועל המסך ריצד  קליפ פסיכודלי עם
שלוש בחורות חצי ערומות. דודי חשב דווקא על סרט שראה, בערוץ 8
לפני כמה שבועות, על איזה שבט אפריקאי נידח, הוא דמיין לעצמו
את בנצי בתור זקן השבט, יושב ומתופף על גזע עץ, כשמסביבו
רוקדות נערות אפריקאיות מעורטלות. 'זה כמו באבולוציה' הפטיר
דודי בסתמיות, החזקים מנצחים ושורדים'. 'כן', מלמל בנצי 'רק
שבאבולוציה החזקים הם בדרך כלל גם הטובים יותר. אתה מבין, אני
מאמין שבאיזה מקום תמיד יישב איזה אינדיאני זקן, שיתגעגע לימים
ההם. מדי פעם כשאף אחד לא יראה, הוא יוציא את חגורת הקרקפות
שלו, ויצעק לעצמו כמה קריאות קרב. נכון שהוא בסוף יפתח את
המקרר ויאכל המבורגר, אבל בחיים לא יהיה לזה את הטעם של פעם.
הטיגון לא יכול להחליף את טקס הצביעה שלפני הצייד, את ההתרגשות
שבמארב, את הניצחון, ובטח לא את ריקודי הנשים בחגיגה הגדולה,
כשחוזרים למחנה. הוא ידליק את התנור, ויחלום על המדורה הקטנה
במרכז הויגום, אבל מה כבר יש לו לעשות?! לצאת לצייד באמצע
קליפורניה זה לא בדיוק מעשי'. בנצי קם והתחיל לסדר את החנות
לסגירה. כשעמדו בחוץ הוא אמר שוב 'אי אפשר להלחם בקידמה', הוא
נאנח והעיף מבט בשלט הניאון הגדול שמעבר לכביש דומינו'ס פיצה
היה כתוב שם, 'אבל האמת' הוא הוסיף תוך שהוא מתיישב על הפיאג'ו
הרזה והקטן שלו 'אצלי יותר טעים. ניסיתי שלא תחשוב'. הוא התניע
את הטוסטוס ולדודי היה נדמה לרגע שהוא צ'יף אינדיאני יושב זקוף
על סוסו הגאה, ושורת הסאניאנגים שמעבר לכביש, הם לוחמיו
המסורים שמחכים בשקיקה למוצא פיו.