השפתיים נתפרו,
בתפרים גסים,
ערומים,
גלויים לעיני כל,
ולעיניך.

והארוכה מבשילה
אט אט.
בכל בוקר,
היא נשטפת
באורו של יום טרי,
עוברת חיטוי
על ידי כוח ההרגל,
ולקראת ערב
מתקלפת טרם עת,
כל פעם מחדש,
ביד קטנה ומזוהמת.

ויש שמופיע הפנטום,
ומתיישב בדיוק
באין-רווח
שבין השפה העליונה לתחתונה.
ואז הלמות הלב
מזכירות נשכחות,
ומרעידות את הגלד
באותו מקצב פנימי,
באותה סימפוניה בלתי גמורה...


(בעוד שנים, אולי,
בבדיקה מיקרוסקופית
של המכון לרפואה משפטית,
יתגלו זרזיפי דם,
מיניאטורים.
וכנראה שימהרו להתעלם.)