תמיד רציתי לדעת איך זה להרוג מישהו. איך ההרגשה, לראות מישהו
חי, נושם, מחייך, וברגע אחד (או כמה ליתר דיוק) הכל נגמר.
תמיד רציתי לדעת על מה חושבים בכמה רגעים האלה, כשכבר יודעים
שאחריהם כבר לא חיים יותר.
על מה חושבים? על מי חושבים?
אבל זו בעיה לא קטנה לברר את זה, סך הכל, אי אפשר לשאול בן אדם
מת על מה הוא חשב ברגעיו האחרונים, והאם אותו בן אדם היה חושב
על דברים אחרים אם היו הורגים אותו בדרך אחרת?

בכל מקרה, תמיד רציתי לברר את הסוגיה הקטנה הזאת שדי הציקה לי,
אבל משום מה נמנעתי מזה תקופה ארוכה למדי.
אבל אותו בוקר ידעתי שזהו זה, אותי לא מעניין יותר שום דבר,
אני צריך לדעת איך זה כשהורגים מישהו. הורגים באמת.
שלושה ימים אני לא מצליח להרדם ורק שובר את הראש את מי אני
אהרוג, לא שזה ממש משנה תכלס, אבל אם כבר אז נהרוג מישהו שמגיע
לו, וגם אם לא ממש מגיע לו אז קצת. לפחות אני אוכל לחיות עם זה
יותר טוב.

צריך לתכנן טוב טוב, כל פרט, בכל זאת לא כל יום אני הורג
מישהו. ולהחליט איך הוא ימות, מהר? לאט? בכאבים? או תוך כדי
שינה?  
והכי חשוב... איך אני מברר על מה הוא חשב.. על זה כבר אני
אחשוב אחר כך.
אז קניתי אקדח, ליתר בטחון. סכין גדול גם קניתי, גם אזיקים
כאלה לא יקרים ומיתרים של פסנתר למקרה שאחליט לטפל בו כמו
שהיטלר, ימח שמו, טיפל במי שניסה לבגוד בו.

ואז, בבוקר ידעתי מי זה יהיה.. מי ימות ככה כמו כלום, כאילו
כלום. מישהו שבאמת גרם לי סבל, מישהו שלא ממש אכפת לאף אחד
ממנו, שלא יבכו אחרי שהוא יעלם ככה לאיזה כמה שנים עד שימצאו
את העצמות שלו ויזהו אותו רק על פי השיניים או משהו.
קמתי עם ניצוץ בעיניים שהרבה זמן לא היה לי, מלא אדרנלין,
ובפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן, עם הרגשה של שמחת חיים מהי.

לקחתי את האוטו, ונסעתי קצת להתאורר לפני זה. זה היה יום
ראשון, שתיים בלילה, היה חם, האוויר לא זז.
עשיתי סיבובים ככה בעיר ואז דהרתי אל הצומת.
לא יודע איך זה יצא, דווקא באריק איינשטיין פגעתי, מסכן, נפצע
קשה בראש, צלעות שבורות.

ומה שמצחיק זה, שעכשיו אחרי שהרגתי את מי שבאמת רציתי ואני כבר
לא מה שנחשב "בין החיים" אני בכלל לא זוכר על מה חשבתי ברגעים
האחרונים. ... אולי על לא לפספס את האדום.