... ואז אני נכנסת "למקום שלנו", עם חולצת המשי הירוקה החדשה,
זו שיוצרת אשליה של חזה. ולמרות שיום חמישי, ואין אפילו מרחב
לנשום, אתה ישר קולט אותי בדלת.
כהרגלך, אתה תחכה שאני אגש אלייך. תישאר יושב בכסא הקבוע ליד
הבר, מדבר עם אחד העובדים.
ואני ניגשת לומר לכולם שלום, להודיע שחזרתי. בינתיים, לתמיד.
אפילו גילי הקשוח ליד הקופה יקום לחבק אותי, לשאול לאן נעלמתי,
ואיך היה.
אז אעמוד, כאילו בלי לשים, על ידך. ואתה תטפח בידך על גבי
ותעיר "לא יפה להפנות לאנשים את הגב".
ואני מיד אסתובב, ואעניק לך נשיקה מרפרפת, ספק לחי - ספק שפה.
"איך היה?"
"מצויין" אני אענה בחיוך.
ושוב תזרוק לי, באותו ריטואל קבוע "לא האמנתי שאני אתגעגע
אליך".
רק שהפעם, בלב שלם, אני אציין שבכלל לא חשבתי עלייך.