כשהייתי בת אפס,
אמא מספרת כי שתקתי.
היא הביטה בי וחייכה.
היה זה חודש נובמבר גשום וסוער,
שהתחלף לו בדצמבר אביבי.
החמה הציצה משמיים,
הפיצה אור וחום לכל חושק.
קרנייה התפזרו ליד אמי,
וכך קיבלתי אני, את שמי.
כשהייתי בת אחת,
כבר הגעתי לכל פינה חשוכה בבית,
שלחתי את קרניי לכל דורש.
כשהייתי בת שנתיים,
התמלאתי בגוף כפליים.
קצת היה קשה לזוז,
אבל אף אחד לא חשב עלי לבוז.
חיוך אחד שלי,
וכולם נמסו שבעתיים.
גדלתי עד לעולם לא....
כל קרח הפשיר בפניי.
כשמי, הפצתי אורי,
שביתי אנשים בחיוכי.
חיממתי כל מערת נטיפים קרה,
הפשרתי לבבות קפואים.
חילקתי אהבה לכל מבקש,
קיבלתי אהבה מכל נותן.
קרן אור זוהרת במעמקים,
כמו פרפר עף לה במרחבים. |