אנשים היו הקטע שלה. היא אהבה אותם אהבה נואשת ולא ידעה לעצור
בעד עצמה גם כאשר נפלה לרשתם הפרושה בקפידה של נשמות טהורות
שחיפשו כל דרך אפשרית לנצלה ולהעכיר את שמחת חייה הטבעית.
היא נמשכה במיוחד לאנשים התועים; לאלו אשר לא עלה בידם לצלוח
את מרי החיים הללו ובמהרה מצאו בבדידותם ובמוזרותם מין בועה
שלווה מפני הטירוף שחשף ציפורניו למול נפשם העדינה והרעועה.
תמיד נראה לה העניין אירוני למהדרין. כיצד ייתכן שאותם עדיני
הנפש שבחרו להבדיל את עצמם מן החברה בשל חולייה הפכו עם השנים
בפי הבריות ובהסתכלותם הצרה - לרפש הבסיסי של החברה אותה
הגדירו במונחים העקומים שלהם?
היא בעצמה מעולם לא טרחה להילחם בטחנות רוח ודי היה לה להטות
מדי פעם את כנפי המשב למקום אחר כשנקרה בדרכה אדם מצומצם כזה
או אחר.
אף פעם לא תהתה מדי על השתקפותה בעיני זרים, אך כשנתנה לעצמה
להתמכר להרהור חולף כזה או אחר, תמיד מצאה דברים משעשעים שיכלה
היא לומר על עצמה אילו היתה אף היא אחד מן המתבוננים מהצד.
כל הסיפורים מתחילים ב"יום אחד" ואני מניחה שגם הסיפור שלה
יכול היה להתחיל כך, אך במקרה דנן, אצלה הסיפור מסתיים בנקודה
שבה לרבים אחרים זהו סימן של התחלה ופתיחתו של עתיד חדש.
יום אחד עייפה מבני האדם. היא החליטה שבגיל די צעיר היא ראתה
די. הטבע האנושי לא ישנה את עצמו והיא לא תוכל להמשיך ולהתקיים
בתוכו מכל היבט, רגשי או אידואולוגי.
היתה זו החלטה קשה שלוותה בבכיות בלתי פוסקות והיא הפכה לשקופה
עוד טרם הגיחה בדלת האחורית ביציאתה מן העולם.
הייתי מתארת בפניכם את כל תרחישי היום ואף את הדקות הקשות בהן
ניסו אהוביה מן הרחוב להצילה ולא עלה בידם. יכולתי אף לשזור
אירועים קטנים שהיו גורמים לעיניכם להזיל דמעות במשך שעות על
מקלדת המחשב, עד שזו היתה מפסיקה לעבוד. אך לא בכך עוסק סיפורי
ולכן רק אסיים בכך שהיא מתאבדת בסופו של דבר ומצליחה להתפטר מן
העצבות של העולם.

וכאן סיפורי מתחיל...