מורן גרוס / דרדרים |
בטירופו שובר צימאוני
מותח קווי ערפל על עיניי
מבתר כאונס את קולי.
גופייה של זהב מקושקש
מצפינה בעריצות גופי בתוכה
סביבתי מעורפלת סמויה מעיניי
כמו מפציר לבי להפקירה כמוכה.
נפתולי הזמן נוזלים על פניי
כטיפות שעווה רותחות מתקשות
צורבים בעורקיי להזכיר קיומם
רוצים בכמיהות כיסופיי הרכות.
עד תתקרר טיפה אחרונה
וחיבוק דמעותיי ייפסק
עת לקרוע בגדיי שעטפוני כעת
בכאב, בתשוקה ובקולי הריק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|