הבטתי בעיניה הריקות והמאשימות שהסתכלו דרכי, לא בי, לא עליי,
אלא הסתכלו ובהו ישר דרכי אני לא ממש עיכלתי את מה שקרה עכשיו
אבל ככה זה היה: אני ישבתי מולה הסתכלתי בעיניה הריקות
המאשימות והבנתי, הם לא האשימו אותי עיניה היו מלאות באשמה
עצמית כעס עצמי עצום ואני ישבתי שם חסר אונים חסר כל מושג
ושאלתי אותה "מה קרה ממי תגידי לי יש לך משהו לספר לי אולי"
והיא ישבה ובהתה בי ולא ענתה..... כאילו שהשקט הסורר לא היה
מספיק כדי לשבור ולחדור לנשמה המתייסרת שלי ואני ישבתי מסתכל
מחכה לתגובה ואז ראיתי.
היא הרכינה ראש והזילה דמעה והבנתי מה שהיא עשתה באותו רגע חרב
עליי עולמי כל האדם היפה, המתחשב, העדין שהכרתי הפך פניו ומה
שישב מולי הייתה דבר מכוער שרק פגע בי ולא נתן מנוח ואני חושב
וחושב עד שהראש כואב ואני מלא כאב תסכול ללא מנוח מלא שנאה
כלפי עצמי כלפי העולם ואין לי את מי להאשים חוץ....
מעצמי
וממנה
ומכולם |
