תרבות מקולקלת, ממטרות של עשן,
תקווה מאופקת מצחינה בכבשן,
אנשי חרון בסביבה הביתית,
מוסיפים זעמי האוחז בקשתית,
מיושן

ובין רגע משחית ת'עולם,
התרבות חבולה, בממטרה הוא הלם,
התקווה אבודה, הכבשן כבר נדם,
אולי הכל עוד יחזור למצב שקדם?
נעלם

זעמי הוא נרגע תחת עול הפלדה,
טעה לבלי שוב  כמתוך הפרידה,
ואני בוכה את קולי, נשמתי,
רואה במיתה פתרון אמיתי!
מעידה

"טעיתי, סליחה, מצטער"
מתנצל בעיני זולת מתערער.
"לא יחזור על עצמו, מה שקרה"
מפציר בעצמי, מתווה לי תורה.

אין אדם בסביבה שאבה להקשיב.
זעמי לא נשכח, ואין מה להשיב.
ויחזור על כנו, כל הסיפור,
כטיפשותו של אדם, כמעשיו של הפור.