זה זמן שהרגשתי רע. מועקה, או תעוקה, או איך שתקראו לזה.
אפשר להגיד שכאב לי הלב, אבל זה נשמע קצת פולני מדי, וזה מבלי
להיות פוליטיקלי קורקט, כי אין לי שום דבר נגד פולנים. אני
בעצמי, וחבריי הטובים ביותר...

הלכתי לקרדיולוג. מבלי להתחבט יותר מדי הוא קבע שזה גידול,
וכמו בהרבה מקרים כאלה, צריך לבצע כריתה.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, הישרתי אליו מבט ואמרתי : "תשמע,
זה לא יכול להיות, הלב שלי נקרע כבר מזמן".
הוא הביט בי במבט מהול בחמלה, ואולי קצת התנשאות ואמר :
"את בשלב ההכחשה. אני יכול להפנות אותך לפסיכולוג מצוין. הוא
מתמחה במקרים כאלה, אולי הוא יוכל לעזור לך להשלים עם היותך
חסרת לב".
חד וחלק.
ניסיתי להעלות את אופציית ההשתלה, אבל הוא פסל זאת במחי יד
ואמר, שההמתנה לניתוחים כאלה ארוכה, ולי כבר אין זמן, וכמעט
בלתי אפשרי למצוא תורם תואם-תאום, עם לב מתאים.
מי בכלל רוצה לב של מישהו אחר.
לפני ששירכתי רגליי החוצה הוא אמר : " יש לך שבוע. אחרי זה כבר
לא יהיה לך לב".

ברחוב בחוץ, הכל היה כמו חצי שעה קודם, לפני שנכנסתי לבניין.
נהגים רבו על חנייה בצעקות, אמהות רדפו אחרי ילדיהן עם הבמבה.
זוגות הלכו חבוקים ברחוב, בלב ליבה של אשליית הלב.
"אז יש לך 168 שעות" , אמרתי לעצמי. "167 וחצי, אם להיות
קטנוניים, ולהחשיב את חצי השעה החולפת".
"הקטנוניות הזאת", תהיתי, "אולי גם היא תעלם לה לעד עם הלב".
בלילה יצאתי לתור בביצה. שתיתי, רקדתי עד כלות כוחותיי, מבלי
להתחשב בסיבולת לב ריאה. במקרה הכי גרוע, חשבתי, זה יוביל לדום
לב, ויחסוך כמה שקלים למשרד הבריאות.

בדיעבד, השבוע הזה לא היה שונה משבועות שקדמו לו, או אלו שבאו
אחריו, בינתיים.
אותם מקומות, אותם אנשים, אותה התנהגות מזוייפת.
מסתבר, שזה בכלל לא קשור ללב.

מתי בפעם האחרונה הלכתם בדיוק אחר נטיית לבכם?