אוף! כבר 12 בצהריים. למה הוא לא מתקשר?
לילי התיישבה על מיטתה, השעינה את גבה כנגד הקיר, ושילבה את
רגליה לתנוחת גורו.
וחיכתה.

לילי העיפה מבט חטוף לעבר השעון. מה, רק 14:00?! אבל איך? היא
היתה בסופר הרבה יותר משעתיים, היא בטוחה בזה. בטח השעון שלה
התקלקל.
"אמא!! מה השעה?"
"שתיים. למה?"
"לאמשנה!!"
אוף. נאחס.

בעודה יושבת על הפוף שבחדרה, הגניבה לילי מבט חטוף לפלאפון
שלה. כבר 16:30, והוא עדיין לא מתקשר... בעודה מעבירה עמוד
בספר בו קראה, נשמע צלצול הטלפון מכיוון הסלון.
"אני עונה!!" אמרה וזינקה מהפוף בפראות.
"הלו??"
"שלום. אפשר בבקשה לדבר עם איציק?"
אוח.
"אבא! טלפון!"

לקראת השעה שבע, לילי כבר איבדה תיקווה. היא נהייתה עצבנית
יותר מרגע לרגע.
"ליל, גט א גריפ." אמרה לעצמה, וניגשה לחלון חדרה, שהיה גדול
מספיק כדי שתוכל לשבת עליו.
היא קראה לו "פינת המחשבות". היא טיפסה עליו כמעט ללא מאמץ,
והתיישבה על האדן.
משעינה את ראשה כנגד מסגרת החלון, נתנה לרוח הקרירה של הערב
ללטף את פניה בעדינות. שיערה הארוך התנופף בקלילות לפי קצב
הרוח.
שקיעה...
היא נתנה לעצמה להירגע מול המראה המלבב, ולהרגשה ההילאית
שהציפה אותה.
לפתע, הפלאפון שלה צלצל.
היא נתנה לו לצלצל עוד כמה צלצולים. מצידה שלא יתקשר. מה אכפת
לה ממנו בעצם?
חוץ מזה, זה בטח לא הוא.
היא ניגשה באדישות-מה לפלאפון.
"הלו?"
"היי! זה אני. בא לך לצאת קצת הערב?"
לילי חייכה מאושר, וענתה בחיוב.
לאחר שניתקה, קיפצה בעליזות לארון הבגדים שלה, עם ניצוץ של
אושר בעיניה.
"משהו יפה... משהו יפה..."