[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדוה כהן
/
טלפתיה

...נכתב בנשימה אחת, במשך למעלה מחמש שעות
באמונה גדולה בכל מה שלא רואים אבל קורה...


"הממ... יש לך קו חיים מאוד חזק, והוא מצטלב בדיוק פה (היא
נגעה קלות בקו ידו עם אצבעה) עם קו האהבה"
"מה זה אומר?" הוא שאל ומשך את היד אליו מביט בה ומנסה לראות
את מה שהיא יכלה לראות שם"
"אני לא בטוחה, תראה לי שוב" היא ביקשה והביטה ממושכות בשני
הקווים שהצטלבו אחד בשני
"מה זה הקו הזה?" הוא הצביע על קו אחד שהצטלב בשניים האחרים
"קו הבריאות... אה, עכשיו אני מבינה"
"מה?" הוא רכן קדימה להביט בכף היד שלו
"קו החיים מצטלב עם קו האהבה בנקודה שמסמלת את ההווה  ומשם שני
הקווים מקבילים מה שאומר שאם אתה באמת אוהב אותי אנחנו נהיה
ביחד לנצח"
"זה איום?" הוא שאל אותה מחייך
"לא, זו הבטחה..." היא קמה מהכסא ועברה לשבת לידו
"ומה קו הבריאות מס..?" הוא התחיל לשאול אבל לא סיים כי התקרבה
אליו עוד קצת וכדי שלא יוסיף וישאל הדביקה את שפתיה לשלו...
הוא שקע במחשבות על כמה שהוא אוהב אותה והיא שקעה בעצב והחליטה
שלעולם לא תאמר לו מה שהיא גילתה כשהסתכלה על כף היד שלו.

עברו שלוש שנים, הוא כבר היה בן 18 והיא בת 17, הוא עוד מעט
הולך לצבא והיא עוד מעט מסיימת תיכון.
היא שכבה על המיטה שלה, על הגב והביטה בתקרה שבחופש הגדול הם
צבעו ביחד, בכחול וציירו עליה עננים לבנים. הוא נכנס לחדר שלה
והתיישב על השטיח האדום שהיה פרוש על הרצפה, "אני... " הוא
התחיל להגיד
"...מתגייס בעוד שבוע וחצי" היא השלימה אותו
"איך ידעת? זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על הגיוס עצמו"
"הרגשתי. עכשיו תגיד למה באת, להיפרד?"
"לא, פשוט נזכרתי במשהו"
"במה?" היא התהפכה על הבטן כדי לראות אותו יותר טוב ושאלה
"שפעם, מזמן הבטחת לי שתקראי לי בקלפים"
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"למה לא? מה את כבר יכולה להגיד לי שאני לא יודע?" הוא צחק
"אוי, כלום... שומדבר" היא מיהרה למלמל נושכת את השפה התחתונה
חזק... כמו בכל פעם שהיא נזכרת מה הולך לקרות לו יום אחד. היא
יצאה מהחדר לשטוף ידיים, הרגל שהיא רכשה עם הזמן מתוך כבוד
לקלפים. היא חזרה לחדר, סוגרת אחריה את הדלת וכיבתה את האור.
היא הדליקה חמישה נרות והוציאה מהמגירה שלה קופסת עץ, מתוכה
הוציאה משהו גבשושי עטוף במטפחת משי בצבע סגול, את מטפחת המשי
היא השליכה על המיטה חושפת את הקלפים. היא התיישבה מולו אוחזת
את הקלפים ביד שמאל ובאצבע של יד ימין משחקת עם להבה של אחד
הנרות.
"תערבב אותם" היא ביקשה מושיטה לו את הקלפים "תחלק לשלוש ערמות
שוות" כשסיים הוא הניח שלוש ערמות קלפים קטנות על הרצפה והיא
צירפה אותן שוב לערמה אחת, ואת הערמה פרסה בקשת רחבה על הרצפה.
היא לקחה נשימה עמוקה ושאלה בשקט: "אתה מזל שור, נכון?"
"כן" הוא ענה מביט בה בציפייה
היא עצמה את עיניה והניחה את אחת האצבעות על אחד הקלפים אומרת:
"מלכת המטבעות, הקלף שמייצג אותך" ואז הפכה את הקלף והוא קרא
בדממה: "queen of pentacles" שואל את עצמו איך היא יכלה לדעת.
היא הניחה את הקלף על הרצפה בין שניהם כשפניו אליה, "תבחר עשרה
קלפים" היא ביקשה, הוא הצביע על קלף והיא הפכה אותו מניחה אותו
כך שכיסה את הפינה הימנית התחתונה של הקלף המזהה.
"שש חרבות" היא פלטה כאילו ברור מה זה אומר
"מה?"
"הקלפים ממליצים לך לוותר על הגאווה המטומטמת שלך ולבקש עזרה"
היא אמרה והוא הביט בה מבולבל "אתה לא צריך למות בצבא, תוותר
על הקרבי"
"נעמה, כבר דיברנו על זה, כבר לפני שלוש וחצי שנים בפעם
הראשונה שיצאנו ושאלת אותי מה אני רוצה להיות בצבא אמרתי לך"
"כבר לפני שלוש שנים אמרתי לך שאם תוותר על הקרבי לא יקרה
כלום"
"עכשיו כבר מאוחר מדי, את מוכנה לרדת ממני?"
"טוב, תבחר עוד קלף" הוא בחר קלף והיא הציבה אותו במאונך כך
שהסתיר את החלק התחתון של הקלף הקודם "ארבעה מטבעות, הקלפים
מייעצים לך להרפות ולא להיצמד אל מה שיש כי ככה נראה לך הכי
טוב"
"הקלפים או את מייעצים לי?" הוא שאל בציניות שולף עוד קלף
"זה העבר," היא הצביעה על הקלף "מיזוג, עד כה הצלחת לתמרן
בין הטיפות"
"זהו?"
"מה עוד אתה רוצה לדעת על העבר שלך?"
"אוף איתך, לא משנה" הוא משך לעברו עוד קלף מציץ בו- אביר
המטבעות
. היא לקחה ממנו את הקלף, הניחה אותו על הרצפה במקום
המיועד לו
"אתה שקוע כרגע בגיבוש תוכניות שישפיעו על העתיד שלך יותר ממה
שאתה חושב. אתה צריך להתחשב בכל הנסיבות לפני שאתה מגיע
להחלטה"
הקלף הבא שהוא בחר היה שלוש חרבות. כשראה את הציור של הלב
האדום שבו נעוצות חרבות הוא לא התאפק ושאל: "את תעזבי אותי
בקרוב, נכון?"
"אני לא אעזוב אותך, אתה תעזוב אותי, בגלל החלטות שגויות
בהווה" היא ענתה בקרירות טופחת באצבעה על  אביר המטבעות "יגרם
צער רב ושברון לב לך או לסביבה הקרובה אליך"
"זה המגדל- העתיד הרחוק" היא נטלה ממנו את הקלף שהוא החזיק
"כל מה שעמלת ובנית עד כה יתמוטט, כמו מגדל קלפים, יקרוס" היא
שלחה בו מבט מלא משמעות והוא אמר: "את תעשי הכל  כדי שאני
אוותר על הקרבי, הא?"
"לפחות כל מה שאני יכולה, אם לא יותר מזה"
"מתי תקלטי שזו לא החלטה שלך?!"
"מתי תקלוט שאם כל המשפחה שלך ואני נבוא להניח פרחים על הקבר
שלך בעוד שנה - שנתיים לא תהיה יותר גבר ממה שאתה עכשיו??"
"זה משהו שאני מרגיש שאני חייב לעשות"
"חייב למי? למדינה המחורבנת שלנו?"
"לא! אני מרגיש שאני חייב לאח הגדול שלי שלא יכל להתגייס,
בסדר?!" הוא כמעט צעק, אבל רק כמעט כי גרונו היה חנוק מדמעות.
נעמה ידעה שאחיו הגדול עבר תאונת דרכים כשהיה בן עשר ושבעקבות
התאונה הוא נשאר נכה ואפילו ללכת בעצמו לא יכול אז היא שתקה.
וגם עומר שתק. ובסוף הוא הוציא עוד קלף, אחד שייצג את עמדתו.
"אתה מגלה אופטימיות זהירה" נעמה אמרה בקרירות "חושב שהכל יהיה
בסדר" והניחה את הכוכב על הרצפה מגחכת.
"עשר חרבות" הוא הושיט לה את הקלף... "מה עכשיו? עמדת
הסביבה, לא?" הוא עדיין זכר אפילו שעברה לפחות שנה מאז שהיא
ניסתה ללמד אותו לקרוא בקלפים "זה אומר חשש מיותר"
"אתה טועה, זה אומר שהקרובים שלך צופים את הבאות יותר טוב ממך.
הם רואים שמצבך קשה, הרסני ואנוש"
"אה" הוא פלט בשקט ואת שני הקלפים הבאים שלף ביחד, מאבד את
הסבלנות
היא הסתכלה על הקלף שלוש שניות (מלך המטבעות) בלבד לפני
שאמרה: "אתה חושש מקשיים ומשברים, אתה לא צריך לשחק אותה
גיבור" וניכר בה שהקריאה שארכה כבר חצי שעה נמאסה עליה. הקלף
האחרון, קלף הסיכום היה עשרה מטות
"את זה אני זוכר" הוא אמר "כשלון"
היא רק הנהנה בשקט בלי להגיד דבר ואז אספה את הקלפים לערמה
אחת, כיסתה אותם במטפחת המשי הסגולה, הכניסה לקופסה נעלה אותה
ואת המפתח המוזהב שהיה תלוי על שרשרת דקה שמה על צווארה,
כרגיל. אז היא כיבתה בנשיפה את הנרות שמה אותם במקומם על המדף,
הדליקה את האור ופתחה את החלון כדי לאפשר לאוויר הלילה הקר
להיכנס לחדר.
"את סידרת את הקלפים בכוונה" הוא אמר לה
"אתה יודע שזה לא נכון, אתה פשוט לא רוצה להודות שאולי טעית
לכל אורך הדרך"
"אולי" הוא פלט לבסוף
"בטוח" היא אמרה והתיישבה על המיטה שלה, הוא קם מהשטיח והתיישב
לידה.
"אנחנו לא צריכים לריב, לא עכשיו, עוד מעט לא נוכל לבלות כל כך
הרבה זמן ביחד" הוא אמר ברכות והיא חייכה בעייפות ודחפה אותו
אחורה בעדינות כשהתחיל לנשק אותה: "עדיף שתלך הביתה לחשוב,
ואני אלך לישון עכשיו יש לי שעת אפס מחר" הוא קם מהמיטה שלה
נשק למצחה ואמר: "אני אוהב אותך, והקלפים טועים, אני בחיים לא
אעזוב אותך" הוא יצא מהחדר והיא נשכבה על הבטן טומנת את פניה
שנשטפו דמעות במהרה בכרית. "אתה תעזוב אותי, לנצח" היא מיררה
בבכי "למה אתה לא מקשיב לי?!"

"שלום, אני צריך את נעמה" דלת הכיתה נפתחה באחת
"נעמה, תחזרי מהר" המורה שיחררה אותה "אני מקווה שזה באמת
דחוף
"תראי" עומר דחף מול הפנים שלה שרטוט עם עיגולים וקוים. היא
לקחה את הדף ממנו.
"מה זה אמור להיות?" שאלה
"מפת הלידה שלי, הייתי אצל איזו אחת ששאלה שאלות על העבר שלי,
רצתה כל מיני תאריכים וזה... ואז שרטטה את זה, מגניב לא?" הוא
נשמע מאושר "ותראי פה," הוא הצביע על השביל שהותיר מאחוריו
מרקיור "זה אומר שאני אחיה עד גיל 70 באושר ועושר... איתך"
"כמה שילמת לה?"
הוא מלמל בשקט "700, אבל זה היה שווה כל אגורה"
"ואתה חושב שאחרי ששילמת לה כזה סכום היא תגיד לך שאתה עומד
לעשות את הטעות של החיים שלך!? יא אללה! אתה כזה תמים" היא
צחקה והצביעה על הנקודה ממנה נפרשו קשתות וזוויות "תסתכל על
זה, זה הבית השישי, זה אפילו לא מתקרב לתאריך לידה שלך, היא
עבדה עליך" ובצחוק מתגלגל נעמה חזרה לכיתה חושבת כמה עומר תמים
וחמוד...

"עומר, בבקשה, תישאר בבית" היא בכתה "אל תלך"
"נעמה, תפסיקי" הוא ביקש וניגב את הדמעות שלה בעדינות. הם
התחבקו והיא הייתה בטוחה שזו הפעם האחרונה... ככה זה היה בכל
פעם שהוא בא לשישבת בבית. ככה זה היה כבר שבעה חודשים ואז הם
התנשקו, הוא הבטיח להתקשר שלח בה מבט אחרון ויצא מהחדר שלה, את
הדרך לבית שלו עבר בריצה, חמש דקות, עלה במדרגות ופתח את
הדלת.
"אימא, חזרתי"
"לך תשטוף ידיים ובוא תאכל איתנו" היא החזירה לו צעקה מהמטבח
הם ישבו לאכול, עומר, אחיו הגדול- מתן, אימא שלו ואבא שלו כמו
בכל ערב שבת שגרתי.

יומיים אחר כך נעמה קמה בשש בבוקר מכוסה זיעה קרה. היא זכרה
במעורפל שהחלום היה על חייל שניקה את הרובה שלו ועל כדור
שנפלט.
"זה לא יכול להיות" היא צרחה וכתפיה רעדו כשהיא התחילה לבכות.
כשנרגעה מיהרה להתקשר לעומר, כשהוא ענה היא ביקשה שיחזור הביתה
והוא רק אמר בטון מרוגז: "אני לא יכול לדבר עכשיו, אני אתקשר
אליך אחר כך" ואז הוא ניתק. היא החזיקה את הטלפון עוד הרבה זמן
מקשיבה לצלילים שהוא השמיע. עומר לא התקשר בחזרה, באותו יום
אחר הצהרים הוא ישב על המיטה שלו וכתב לה מכתב, על המיטה לידו
ישב גיא, הוא ניקה את הרובה שלו.
"כותב לנעמה?" גיא שאל
"כן... היום בבוקר היא התקשרה... משהו קורה לה, היא בטוחה שאני
הולך למות" עומר צחק ושרבט בתחתית הדף 'אוהב, עומר'
"מה?" גם גיא צחק
"כן... היא ראתה את זה במפת לידה שלי או משהו כזה" שניהם צחקו
וגיא כנראה לא שם לב האצבע שלו על ההדק.

נשמעה ירייה ובמרחק עשרות קילומטרים משם התמונה הממוסגרת של
עומר שנעמה אחזה נפלה על הרצפה והתנפצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת:
אם אתה או את
הולכים לישון
בשתיים בלילה
ומכוונים את
השעון לשלוש
בצהריים...
אתם או אתן
תתעוררו אחרי
שעה



טמבל שמתעורר
תמיד אחרי שעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/8/01 3:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדוה כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה