רצה במעלה הרחוב. לא שזה ישנה, את האוטובוס כבר בטח פספסתי.
מאיטה להליכה, ומגיעה לתחנה. מתיישבת על הספסל הריק, בתוך רעש
המכוניות והעשן. והשמש, הו השמש המחממת.
מונית מתקרבת, בין השאר. אבל הפעם היא עוצרת, ליידי. לא שיש לי
כסף למונית. אבל לא רוצה לאחר.
הנהג, גבר גדול בשנות ה-40, אולי 50, לחייו מביט אלי וקורא
לי.
מה כבר יכול להיות? מתקרבת למונית, שנראית כמו מונית שירות אבל
בלי שום מספר, שום קו. פותחת את הדלת.
"אתה מגיע לצומת עלית?"
"כן כן, בטח. תכנסי"
"כמה זה עולה?"
"עזבי, אני אקח אותך טרמפ, אני במילא צריך לנסוע. בואי,
תכנסי"
אי אפשר לשבת מאחורה, זו דלת נפרדת.
אני עולה ומתיישבת בכסא ליידו. זה לא מוצא חן בעייני. תמיד
מוניות מלחיצות אותי. גורמות להרבה תמונות ותסריטים לרוץ לי
בראש, של רצח, של אונס. אבל זה רק הראש שלי. בכל זאת, היה עדיף
אם הייתי יושבת מאחור. זאת לא מונית שירות.
שותקת. הוא מחייך אלי.
"אז מאיפה את? חבר העמים?"
"לא... נולדתי בארץ" מחייכת אליו. מנסה להיות ידידותית, לא
להסגיר את הלחץ. גם אם עשיתי טעות, צריך לשמור על קור רוח.
"ואתה?"
הוא מחייך, "כן..."
אני לא אוהבת את הדרך שבה הוא מחייך אלי. יותר מדי... יותר
מדי... יותר מדי מפשיט אותי. ואולי אני רק מדמיינת, אולי הוא
סתם איש נחמד.
קול במכשיר קשר, והם מתחילים לדבר. אני יושבת בשקט, מנסה לחשוב
על דברים אחרים.
"למה נותנים לך בפתח תקווה? מה קרה?"
"מה לעשות, אין עבודה. אין, לא רוצים מוניות."
הם ממשיכים בשיחה. אני שקטה, בלתי נראית.
"למה אתה לא מעביר לי גם?"
"אמרתי לך, אין. הייתי מעביר לך, באמת. אתה יודע שהייתי מעביר
לך, אבל אין."
לבסוף הם מסיימים את השיחה. אני מקווה שהוא שכח את קיומי. רוח
רפאים, כמו תמיד.
הוא מסתכל אלי, ומחייך. הוא לא שכח. שתיקה מעיקה. הוא רוצה
שאני אדבר. ואולי עוד דברים... לא, זה רק בראש שלי. מוציאה את
הטלפון מהתיק ומדליקה אותו. כמו רשת בטחון, להזכיר לו (ולי)
שאני יכולה להתקשר אם משהו קורה.
"אהה, יש לך טלפון?" הייתי אומרת שזה די ברור, הרגע ראית
אותו.
"כן"
שתיקה מעיקה. מנסה לחשוב על נושאים לשיחה, שהוא יפסיק להסתכל
עלי ככה.
"נו, מה את מספרת? מה ככה?"
טיפשה, אין לך מה להגיד אז את מחייכת.
מחייכת, "מה?"
"מה ככה?"
מגמגמת משהו לא ברור, לא מובן. טיפשה. "הכל בסדר"
הוא מסתכל ומחייך אלי עוד פעם. תתרכז בכביש, מה אתה מסתכל
עלי!
"יש לך עבודה?"
"לא"
"אז מה את עושה?"
"אני לומדת"
"יש לך בעיות עם כסף? את צריכה משהו?"
"לא. באמת, אני בסדר. תודה" מחייכת.
"אם את תצטרכי פעם משהו, את יכולה תמיד להתקשר. כסף, עזרה,
אוזן קשבת. באמת. תשאירי לי את המספר טלפון שלך" הוא ממשיך
להסתכל עלי במבט הזה שלו.
"באמת תודה, אבל לא. אני בסדר, באמת. אבל תודה בכל אופן."
"את לא רוצה לתת לי את הטלפון שלך?"
"לא, באמת אני בסדר. תודה, אבל אני לא צריכה עזרה"
מורה לו אל הכביש, הוא לא שם לב שנהיה ירוק, והמכוניות האחרות
כבר מתרחקות. הוא שוב מסתכל עלי. לא ברור לי איך הוא מצליח
לנהוג ככה, הוא בכלל לא רואה שום דבר אחר.
"אז מה יש לך לספר על החיים?"
לא מבינה את השאלה. אף פעם לא הבנתי את השאלה הזו.
אז אני שוב פעם מחייכת. כנראה שאני אחייך הרבה בנסיעה הזאת.
"מה..? אה.. מה יש לספר..?" מגמגמת. נו באמת, מה הוא מצפה שאני
אגיד?
"אז אתה נוסע לפתח תקוה?"
"כן. אל תדאגי, אני אוריד אותך בז'בוטינסקי. כל אוטובוס מגיע
משם לצומת עלית."
הוא מחייך אלי, את החיוך הזה שלו. הייתי צריכה לבקש שהוא יוריד
אותי, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. תשאי בתוצאות מעשייך, ילדה.
השתיקה הזאת מעיקה יותר מדי.
"אתה נשוי?" מנסה להעביר נושא, להסיח את הדעת (שלי או שלו?).
שידבר על עצמו.
"מה את חושבת?" אני לא מצליחה לראות טבעת על היד שלו, אבל היד
השניה מוסתרת. חוץ מזה, טבעת אפשר להוריד.
"את אוהבת גברים נשואים?"
פחד מחלחל עמוק. חייבת לשמור על קור רוח, אבל לא יודעת מה
לענות.
בסוף מגמגמת "לא יודעת... אף פעם לא ניסיתי"
הוא מחייך אלי.
אני מחייכת חזרה. "אז אתה נשוי?"
הוא לא עונה, משנה נושא.
"בת כמה את? 19? 20?"
"17" למרות שאפילו זה לא...
"אה..." לוקח את עצמו טיפה אחורה, קטנה מדי. "אז זה מסוכן
להתעסק איתך?"
אני צוחקת ומחייכת. חבל, הייתי צריכה להגיד 16. "כן. זה לא
חוקי, אני קטינה"
"רגע, עד איזה גיל זה נחשב קטינה?"
"18" אולי זה יציל אותי.
שתיקה, אבל לא יותר מדי ארוכה. הוא שובר אותה.
"את לא רוצה לתת לי את הטלפון שלך?" מסתבר שהחוקיות לא מרתיעה
אותו.
"לא. החבר שלי יכעס עלי" אולי זה ירתיע אותו...
"הוא לא צריך לדעת"
"הוא ידע"
"את לא צריכה לספר לו"
"אני מכירה אותו, הוא יודע גם בלי שאני אספר."
"הוא לא ידע"
"הוא מרגיש כאלה דברים. הוא יכעס עלי. אני לא רוצה."
"אל תדאגי, הוא לא ידע"
"תראה, אתה באמת איש טוב, ונחמד והכל. אבל באמת, אני לא צריכה
שום עזרה."
"נו, אם אני נחמד למה את לא נותנת לי את הטלפון שלך? אם את אי
פעם צריכה משהו, עזרה, כסף, הכל. באמת."
"אתה יכול לתת לי את הטלפון שלך, ואם אני אצטרך עזרה אני
אתקשר"
"את לא תתקשרי. את לא תתקשרי אם את לא תתני לי את המספר שלך"
שתיקה, אין לי מה להגיד. שנינו יודעים שהוא צודק. אני חושבת על
לתת לו מספר שגוי אם הוא ממש יתעקש.
"יש לך ילדים?" נסיון נואש לשנות נושא.
הוא מצחקק ומחייך אלי. לא עונה. מסתכל אלי במבט הזה שלו, ואני
רק מקווה שהנסיעה הזאת תגמר. שהוא לא יגע בי.
"נו, לא בא לך ללכת איתי עכשיו למרכז לאכול משהו? אולי ארוחת
ערב מתישהו? מה את אומרת?"
"לא, אני לא יכולה. יש לי בית ספר, ואני גם ככה מאחרת."
"מה את לא רוצה לבוא לאכול משהו?"
"אני לא יכולה, אני לא יכולה להפסיד בית ספר" מחייכת, ידידותית
כמה שאני יכולה בתוך הלחץ. אסור להרגיז אותו.
"אז את לא רוצה לתת לי את הטלפון שלך? נלך מתישהו לארוחת ערב,
או אם תצטרכי משהו... אני אתקשר אלייך, ואז המספר שלי יהיה
שמור גם אצלך" הלך הרעיון של המספר השגוי, הוא כנראה כבר חשב
על זה.
"לא" מחייכת אליו בידידותיות. הוא יכול לנסוע לאן שהוא רוצה,
ולעשות לי מה שהוא רוצה. הוא הרבה יותר גדול וחזק. שלא לדבר על
זה שאני
קטנה ונמוכה, ולא כל כך חזקה. אני לא אוכל להתנגד. למה אנחנו
לא מגיעים?
"נו, תתני לי את הטלפון שלך."
אם אני אצליח למשוך אותו רק עד קצה הנסיעה...
"באמת תודה, אבל לא"
אנחנו יורדים מהכביש הראשי ואני מסתכלת החוצה, מקווה לראות
משהו מוכר. אבל את הדרך הזאת אני לא מכירה, כמו את המקום שבו
הוא אמור להוריד אותי.
"הנה, אנחנו תכף מגיעים."
הקלה, רק עוד טיפה...
"את רואה, אני אוריד אותך שם, ובצד השני יש לך אוטובוסים. כולם
מגיעים לצומת עלית"
"וואי, תודה רבה"
"אז את לא נותנת לי את המספר שלך?"
אני מחייכת אליו "לא"
הוא עוצר את המונית במקום לא מוכר, ואני פותחת את הדלת.
"נו, אולי בכל זאת?"
"לא, אבל תודה. באמת תודה על הכל"
הוא מושיט את ידו, ואנחנו לוחצים ידיים. עושה לי בחילה. היד
שלו חמה.
יורדת מהמונית והקלה גדולה מתפשטת בתוכי. אני חופשיה.
רק עכשיו אני מתחילה לקלוט. קולטת מה יכל לקרות. קולטת כמה אני
טיפשה. פחד מחלחל להכרה.
חציתי את הכביש והגעתי לתחנת האוטובוס. מחכה. טיפשה. מוניות
חולפות על פני, ושום אוטובוס לא בא. בסוף עוצרת מונית שירות.
"כמה זה לצומת עלית?"
"ארבע שמונים"
"טוב, רגע"
עולה למונית ומתיישבת במקום האחורי ביותר. מוציאה את הארנק
והולכת לשלם לנהג. חוזרת למקום ומתיישבת בפינה.
מסתכלת על השעון. כנראה שאני אאחר בכל זאת.