זה כמו הכתם הבולט הזה אחרי שאתה מסתכל הרבה זמן על אור חזק
ועוצם את העיניים.
ככה זה ממש נוח, אחרי שזה קרה הרגשתי כאילו הסתכלתי על האור
יותר מדי זמן ואז הפנתי מבט והכתם עדין נשאר לי מול הפנים זז
איתי לכל מקום כמו שכבה של אופי נורמלי שהוא לא באמת שלי אבל
מכסה אותי בכל מקרה כדי להעסיק את כל שאר העולם בינתיים, רק עד
שאני אבין מה קורה איתי ואז יהיה אפשר להסיר את הכסוי. אבל אני
לא רוצה אותו, אני צריך עזרה, אני לא יכול להמשיך לחיות ככה,
בלי חיים, בלי אהבה, בלי כשרון. אני רוצה שוב למצוא את עצמי
מתעורר ומבין פתאום שהיא שם מאחורי וכמה טוב זה לא לקבל דברים
כמו שהם ולהיות מופתע כל פעם מחדש ועוד לפני שהספקתי להתרגל
המבט שלי זז מהאור או שהאור זז ממני, זה לא ממש משנה. העקר זה
מה שנשאר - כיסוי, גס, מלוכלך, בלתי רצוני.

אולי אתם יכולים לסמפט את התחושה כשמשהו יושב לך בראש די הרבה
זמן ואז כשאתה מחליט לכתוב אותו או עליו קורה משהו, משהו בפנים
שאומר לך לא לכתוב על אותו נושא כרגע, כאילו המחשבות עדין לא
בשלות, המקוריות והעסיסיות עדין לא מתיישבות בראש כמו שצריך
ואתה כמובן מסכים עם עצמך ולבסוף כשאתה מרגיש מוכן ומתחיל
לכתוב ויוצא לך רק ההפך ממה שרצית. הרגשה מתסכלת.
כתיבה פשוטה, לא עמוקה כדי שאנשים יבינו בדיוק את הנקודה שאותה
מנסים להעביר. האם בכל פעם כשבטהובן הלחין את אחת הסימפוניות
שלו, האם אז הוא גם חשב על פשטות ושטחיות כדי שהקהל יבין את
הנקודה. כל זה טוב ויפה אך לא כולם אמנים כבטהובן ולא כולם
כותבים כל כך מסובך אחרי הכל, קוראים לא מבינים מה מנסים
להעביר להם רק בגלל ש...
אנשים לא מבינים מה אני מנסה להגיד רק בגלל שאני לא יודע מה
אני רוצה להגיד להם.
אני לא יודע מה אני מנסה לספר לדף.