הבטתי, בשמים שמלמעלה, ששומרים, איזה מין מילה זאת שמירה,
כיאלו מישהו יכול להגן לבצע את התפקיד הכי חשוב של כל אדם
ואדם! לשמור על עצמו.
שטויות, הכל שטויות, חייכתי לעצמי וחזרתי לחדרי, מושלמת, שירלי
המושלמת, זה היה ברור מאליו תמיד השם שלי שירלי התחבר עם המילה
מושלמת, מאיות, יופי מושלם, אופי...
הכל מזוייף, נמאס לי כל יום לקום שעה קודם בשביל להתאפר
ולהסתרק, ונמאס לי מיותם, שגם לו משום מה נצמדה המילה מושלם,
נמאס לי מהכל.
הכל ברור מאליו, חוסר השינוי והמציאות הלא משתנה הזאת, פשוט לא
ביצעה את מה שהייתה אמורה לבצע, לשמור עלי. להפך נהפכתי לאדם
אחר, שונה, מכל בחינה.
ניגשתי למראה והתחלתי בטקס האיפור היומי, סומק ורוד, שפתון
אדום, מסקרה שחורה. הסתרקתי, כל כך גולש כל כך מושלם, כל כך
מזוייף, וזהו. אין כבר מה להגיד, על בובת הברבי שנהפכתי. יצאתי
מהבית, לכיוון הבית של החברה הכי "טובה" שלי יסמין, חייכתי
אליה, שתי הברביות, כולן אמרו שהיא הכלבה שלי, שהיא מנצלת את
המעמד, בהתחלה מזמן היינו חברות, אמיתיות, הכרתי אותה בכיתה ט
שהגיעה לחטיבה, הושיבו אותה לידי.
היא הייתה כל כך מתוקה ונחמדה, שאיך לא הייתי מתקרבת אליה,
יצרתי אותה, עשיתי לה את המייק אובר, שהפך אותה את יסמין
המכוערת, לברבי כמוני. אבל עכשיו, אין היא מנצלת אותי, היא
הגיעה לפיסגה בזכותי, וכל יום מנסה לתפוס את מקומי, תחילה
כמובן שזה הפריע, אבל לאט לאט, ויתרתי. חייכתי לעבר יסמין, אשר
התקרבה אלי בחיוך רחב, "מה המצב שירלי מותק?" חייכתי אבל לא
עניתי, לא נשקר הפעם.. הרי נמאס, התקרבנו לבית הספר, חיוכים
ושריקות מהבנים, מבטים זועמים מכמה בנות, וכמה בנות השתחלו
אחרינו.
לא יכולתי כבר, אלוהים! כל הזיוף הזה נמאס!



התקרבתי לכיתה, נכנסתי, לשעה אחת התפטרתי מיסמין הדביקה הזאת,
התיישבתי והבטתי בלוח, הרגשתי נשיקה על המצח, "יותמוש!, מה
המצב נשמה" תראו איך אני מדברת... חייכתי והדבקתי לו נשיקה
ענקית על השפתיים, הוא התחיל לדבר על משחק הכדורגל שהיה לו
אתמול, הסתכלתי בעניין, לא הקשבתי, לא יכולתי. הפעמון צילצל
והוא רץ לשיעור שלו. המורה נכנס אדון ברגרמן, הכלב הזה! אלוהים
הסוטה הזה כל הזמן מתחרמן עלי, ניגש נמרח, נמאס! חייכתי, הוא
הסתכל עלי במבט חרמני, הבטתי בשולחן, שמעתי צחקוקים מאחור,
סובבתי את הראש, רעות ומור, כמה לא צפוי, שתיהן היו פחות או
יותר ההפך ממני, לא שמו זין על המראה או על כל דבר אחר, כמוני
מבפנים, ההפך מבחוץ. הסתכלתי במבט מתנשא וסובבתי את הראש, אך
בכל זאת עמוק בתוכי הייתה לי הרגשה שהן מקנאות, בתדמית שיצרתי,
הנסיכה של עירוני ד. קמתי בתנועה סקסית ביותר וראיתי את הבנים
מזילים ריר, התקרבתי למורה וביקשתי לצאת לשירותים, לא הרגשתי
טוב, הרגשתי מגעיל, כמו שלא הרגשתי בחיים שלי.



התקרבתי לשירותים, הסתחררתי, אור לבן, התעוררתי בחדר האחות
ברגרמן ישב לידי במבט מודאג, כך גם יותמוש, שהתעלם מההתחנפויות
של יסמין, ניסיתי לקום, לא הצלחתי מיד יותם רץ אלי, "את בסדר?
אלוהים איך הבהלת אותי" "תתרחק ממנה" צעק ברגרמן והתקרב עלי
הניח את ידו על הבטן שלי, ואחת על המצח, "את עוד חמה" הוא חייך
חיוך ערמומי, "יותם אני רוצה שתשאר איתי" לא הסכמתי להשאר עם
ברגרמן בשום אופן
המגעיל החרמן הזה, יותם התקרב, ונשק על שפתי, משום מה זה היה
שונה מכל הנשיקות שלנו, הנשיקה הזאת הייתה חמה, ואוהבת, בד"כ
הן מלאות רוק ותשוקה, וזיוף..
הבטתי ביסמין אשר התקרבה וחיבקה אותי, הם התחילו לדבר שמצאו
אותי במסדרון שוכבת לבנה, כיאלו שבאמת אכפת לי איך נראתי
מעולפת, האחות נכנסה ואמרה שאני משוחררת הביתה, מיד ברגרמן
התנדב ללוות אותי, אך יותם שיכנע את המנהלת שהוא הבן אדם הקרוב
אלי ביותר, כל הדרך הוא דיבר על איך כולם דאגו, כיאלו באמת
למישהו אכפת.
אבל הוא דיבר, ואני הקשבתי, הקול שלו אלי היה שונה, יותר כן
יותר אמיתי, לא הייתה דרך לתאר את השינוי, כשהגענו אל הדלת הוא
חיבק אותי חיבוק גדול, ואמר "אני אוהב אותך" למרות שזאת לא
הפעם הראשונה, זאת הייתה הפעם הראשונה שזה נשמע אמיתי, חייכתי
אליו ונשקתי לו נשיקה רכה, ניכנסתי לביתי והתיישבתי על הספה..
"מה קורה לך?" "שוב מתפלחת?" והנה יואב.. יואב הוא אחי הגדול
בן 22 כשיש לו רגילה מהצבא הוא באמת קוץ בתחת. חייכתי חיוך
מזוייף והדלקתי את הטלווזיה "למיטב ידעתך יואבי מותק, התעלפתי
היום ושיחררו אותי" הוא שתק.. הוא נראה מודאג, אכפת לו? ליואב
האדיש אכפת? "ועכשיו את מרגישה טוב?" הוא שאל במבט מודאג. "כן,
אני בסדר, אולי זה בגלל שלא אכלתי ארוחת בוקר או משהו" הוא חזר
לחדרו ואני נרדמתי



שקמתי כבר היה יום רביעי בבוקר, איכשהו הגעתי לחדר שלי, השעה
הייתה שש וחצי, למזלי אין לי היום שעת אפס, ככה שנשאר לי זמן
להתאפר, ביצעתי את טקס האיפור היומי, ובדיוק כמו תמול שלשום
נפגשתי עם יסמין, אשר בירברה על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו.
נכנסתי לבית ספר, ולכיתה יסמין התיישבה לידי, שיעור ספרות עם
אדון ברגרמן, יסמין לבשה חולצה שחורה עם מחשוף גדול מאוד,
ומכנס לבן ארוך, את שערה השחור אספה במקלות סיניים. היא
התכופפה, וחייכה כאשר מיסטר ברגרמן הביט בה במבט מפנטז. היא
לחשה לי "הוא פשוט מחורמן עלי" טיפשה היסמין הזאת, לא קולטת
שהוא מחורמן על כל דבר עם חזה. היא כל השיעור ניסתה לגרות
אותו, ע"י ליקוק העיפרון שילוב רגלים וכו וכו וכו, כשיצאנו
נתקלתי בבחור שלא ראיתי מעולם בבום גדול, הוא היה כל כך יפה,
שער שחור עינים בצבע כחול בהיר, היו לו אוזניות, ושמעתי חלש
מוסיקת רוק, מילמל סליחה והמשיך ללכת, הבטתי בו. מי זה? יסמין
צחקקה ואמרה "אדם הפריק הזה".. פריק? לי הוא נראה דוקא חמוד,
חמוד מאוד, היום המשיך כרגיל, ויסמין נדבקה קצת יותר לשרון
מאשר אלי היום, שרון היא היתה החברה הכי טובה שלי לפני יסמין
עד כיתה ח היינו החברות הכי טובות. עד שהפכתי לילדה הכי
מפותחת, ויסמין נדבקה, ובנים התחילו להסתכל, שרון פשוט בחרה
לתפוס מרחק, אבל עד היום היא הילדה הכי יפה בבית ספר, שער שטני
בהיר, ועיניים ירוקות, היא הייתה גבוהה, וספורטאית מעולה. היא
לא השקיעה את הנשמה בלבוש או בכל דבר אחר, אבל עדין תפסה מעמד
גבוה בטבלה, בלי לעשות דבר, עדין אמרנו שלום ועזרנו אחת לשניה
בשיעורים, אבל זהו.



דיברנו על שטויות ואדם ניגש, אל שרון, "מה קורה שרוני?" הוא
טפח טפיחה קלה על ראשה "לך תזדיין אח דפוק" היא אמרה במבט
מעוצבן, וואו איך שכחתי אדם הוא אח של שרון! מאז ומתמיד שמתי
לב שהוא מסתגר בחדרו עם מוסיקת רוק, תמיד שרון צחקה עליו גם
אני, הוא היה מכוער, אבל הוא גדל, והשתנה, איך שכחתי!! "בשמחה!
עם מי מהברביות פה? עם ברבי יסמין או ברבי שירלי?" "פאק יו
פריק דוחה" סיננה יסמין שהייתה מעוצבנת במיוחד. הוא ניגש אליה
ונצמד אליה בחיוך מתגרה.. "עוף ממני גועל" "מה קורה ברבי מספר
שלוש אילמת?" חייכתי חיוך מאולץ. הוא היה פשוט עוצר נשימה כל
כך יפה וכל כך.. שונה, ממה שהייתי רגילה כל הזמן, הוא הביט בי
במבט שונה מאשר הביט בי בהתחלה, היו לו עיינים כל כך כחולות
ועמוקות, בשנייה הזאת התאהבתי בו. כי באותה שנייה כיאלו עברנו
חיים, כיאלו עברנו הכל..הוא הסתובב והלך. "פריק מפגר," סיננה
יסמין במבט מגעיל, "האח הכי מגעיל בעולם" צעקה לעברו של אדם
ההולך שרון. "אבל יואבי חמוד יחסית" ציחקקה יסמין במבט מאוהב,
"שלא תחשבו על זה" צעקתי, אף פעם לא נתתי לחברות לצאת עם אחי,
זה נראה לי, גילוי עריות, או משהו שכזה, לא חוקי, היחידה
שהעיזה זאת כרמל, אבל ממזמן היא נעלמה מהשטח. הן חייכו בהסכמה
ומשכו אותי החוצה לכיוון הפיצריה השכונתית.



התיישבתי בשולחן בעוד יסמין ושרון מפטפטות, באו כמה ידידים
והתחילו לדבר איתן, לא רציתי להשתתף בשיחה ה"מעמיקה" הזאת. הם
דיברו על אופנועים או משהו, אני הבטתי בחולמנות על החנות מעבר
לכביש, ואז הוא עבר, אדם, כמו בהילוך איטי, הסתכלנו שנינו אחד
אל השני עמוק בעיניים, "מה המצב חמודה?" יותם קרא לעברי,
סובבתי את ראשי בבלבול נוראי, הוא נישק אותה בפרעות על שפתי,
כל החברה שרקו בהתלהבות, "מה הוא רוצה ממני עכשיו" חשבתי
לעצמי, אין לי את העצבים בשבילו כבר, נמאס ממנו, אני גומרת
איתו, עוד היום. "יותם בוא רגע," הוא חייך ובא. "אני ממש
מצטערת אבל אני צריכה שינוי, זה לא ילך ביננו", הוא הביט בי
במבט מאוכזב ועצוב והלך, הרגשתי שירדה לי אבן אפילו סלע מהלב!
אמרתי ליסמין שאני זזה, והיא חיבקה אותי, כנראה שמחה שיותם
היתפנה,  היא לחשה לי "לא נורא אל תקחי את זה קשה" כיאלו היא
באמת חברה שלי..



ניכנסתי הביתה, יואב קיבל את פני בפרצוף כועס "כלבה" הוא צעק
"חזיר" סיננתי וניכנסתי לחדרי, דיייייי נמאס מכל השלמות החדר
הורוד עם הבובות והטואלט עם כל הבלושיט של האיפור, אני צריכה
שינוי, אני חייבת שינוי, חייבת!! רצתי למיטה ודחפתי את הכרית
על פני, ובכיתי, כמו שלא בכיתי מעולם, הוצאתי את הגועל והזייוף
ואת כל הבולשיט החוצה, לא השארתי כלום בפנים, כשסיימתי לבכות
ניגשתי לאמבטיה. שטפתי את פניי טוב טוב הורדתי את האיפור
המרוח, והבטתי, הבטתי בי, בעצמי, לא בשירלי הברבי, אלא בשירלי
דקרן, שירלי הילדה הכי יפה בגן. איך השתנתי, איך נתתי לעצמי
להשתנות כך?



כשהתועררתי, לא חזרתי על טקס האיפור היומי, ניגשתי לארון,
הוצאתי מכנס ג'ינס משופשף בצבע חאקי וחולצה של יואב, שגדולה
עלי בכמה וכמה מידות. יצאתי מהחדר עם הפנים שפולים, התיישבתי,
ושתיתי כוס שוקו, לא דל קלוריות! כוס שוקו רגיל, לא אשכח את
הטעם שהשתרברב על לשוני, כבר שכחתי את טעמו של הסוכר, בגלל כל
הדיאטות הטיפשיות. למי אכפת מהמראה?, יצאתי החוצה, בעבירני על
ביתה של יסמין הבטתי על החצר שלה, לא התקרבתי, המשכתי ללכת,
נתקלתי בגיל ודרור, אשר התעלמו ממני לחלוטין, כנראה לא זיהו
אותי, ואת האמת, גם לא היה אכפת לי, לא היה אכפת לי מכלום,
שהגעתי לבית הספר ניגשתי לרעות ולמור, התיישבתי לידן, "מה את
רוצה ברבי?" ליגלגה עלי מור, "שכחת להתאפר הבוקר" צחקה רעות,
חייכתי בעצלות ואמרתי שנמאס לי מזה, ושאלתי אם אוכל לשבת לידן,
הן נראו מופתעות והנהנו בהסכמה, הן דיברו על דיסק של זמר רוק
ישראלי חדש בשם ירוק חם, שם מוזר, אבל מצא חן בעיני, הן הציעו
לי לשמוע, שמתי את האוזניות על אוזני שמעתי את המילים "אני זה
אני, שיקבלו אותי תשנאו אותי"
עוד מוסיקת רוק טיפוסית, שמשום מה הבנתי כל כך, ביקשתי מרעות
לשמור את הדיסק ונכנסתי לבניין, כשעברתי במסדרון הסתכלו עלי
כמה בנות בחיוכים מזלזלים.



"כוס אמא שלך שירלי יזונה" יסמין רצה אלי, "למה לא חיכית לי?"
אמרתי לה שאף אחד לא יקרא לי זונה, אפילו לא יסמין, אמרתי לה
שיותמוש פנוי ושתעוף מהעיניים שלי, היא הסתכלה עלי ועל הבגדים
ואמרה "פריקית מפגרת" והלכה, הרמתי לגבה המתרחק אצבע משולשת
ונכנסתי לכיתה, התיישבתי בעוד אדון ברגרמן בודק כל בחורה
שנכנסת לכיתה, "מי את?" הוא שאל אותי, "שירלי דקרן" הוא הביט
עלי במבט לא מובן וחזר להסתכל על הרגליים של כל אחת מהבנות על
החצאיות הקצרצרות, הפעמון צילצל, לא יכולתי להשאר בכיתה, לשמוע
את הציחקוקים, ההתלחששיות מאחורי, ניגשתי אל המורה וביקשתי
לצאת, הוא סירב במבט כועס, לא ידעתי מה לעשות, ואמרתי לו
שהחולצה שלו מוצאת חן בעיני בקול סקסי, הוא חייך אלי בחיוך
מסתורי והצביע אל הדלת, יצאתי החוצה, בחצר היו כמה תלמידים
משיעור הספורט, ואדם, שישב וקרא ספר עבה, ניגשתי אליו, "היי
אדם, זוכר אותי?" שאלתי בקול חלש, הוא הרים את ראשו "שירלי?
יוו מה קרה לך את נראה שונה" הןא אמר בחיוך מרוצה, "כן. מה אתה
קורא" שאלתי בחיוך מתוק, "אמ.. ספר לשיעור אזרחות, לא משהו
מעניין, יש לי שיעור חופשי, אז התכוננתי למבחן הקרוב" הוא אמר
בקול משועמם והרים את הספר והביט עליו כיאלו החזיק גוויה מתה,
"מה את עושה פה? אין לך שיעור?" הוא שאל בקול חמים, "יש, אבל
לא יכולתי להשאר בכיתה אז יצאתי" אמרתי במבט עצוב, "בא לך
לאכול פיצה" הוא שאל במבט מתחנן, "אמ אני לא רעבה כל כך אבל
אני אשמח לבוא איתך, אני די צריכה פרטנר לשיחה" עניתי בחיוך,
הלכנו, כל הדרך סיפרתי לו מה עובר עלי, הוא אמר שהוא מבין
וחייך הוא חיבק אותי כשבכיתי וטפח על שכמי.



כשהגענו לפיצה ישבו שם יוני ורונן שני החברים הטובים ביותר של
יותם, "הנה הזונה" צעק רונן, "עם הפריק" יוני הוסיף, אדם הביט
וחייך אליהם, הוא אמר לי לא להתייחס, אבל אז הם אמרו "לכי
תמצצי לפריק הדפוק" אדם קם ואמר להם לא לדבר ככה אלי, "מה ?
עכשיו אתה מגן עליה?" צחק יוני בקול, "פריקים לא מרביצים," אמר
רונן, אדם איבד את שפיותו ונתן לכל אחד מהם אגרוף, הוא משך
אותי והלכנו משם, "למה עשית את זה?" שאלתי אותו.. הוא אמר שהוא
חייב להם על כל השנים, אני אישית לא הבנתי למה הם עשו את זה
אחרי הכל אנחנו כולה שישיסטים ואדם שמיניסט, והוא יכול לקרוע
אותם במכות, כנראה חשבו שלא יעז להרביץ להם, אבל הוא העז, הוא
חייך אלי ואמר לי שהוא רוצה להזמין אותי שנלך לחוף, "אין לך
שיעור?" שאלתי בפליאה, "נבריז היום", כשהגענו ישבו שם כמה
אנשים 3 בנים ושתי בנות, כולם לבושים שחור עם מבט מת בעיניים,
"מה קורה אדם?" הם שאלו פה אחד, "אממ חיים" הוא ענה והכיר אותי
לכולם, הם ישבו ודיברו איתי, על כל הבעיות, אני משערת שמצאתי
חברים חדשים, אז אחד מהם הוציא סיגריה, והציע לי, ניגשתי לקחת,
אדם לחש לי "את לא חייבת פה הרושם לא קובע" חייכתי וסירבתי הם
גיחכו, לא צחוק מלגלג, צחוק חמים ונעים.


יום למחרת נכנסתי לבית ספר עם החברות החדשות שלי רעות ומור,
אשר הספקנו כבר להתחבר אחרי הצהריים, הן דיברו איתי, ומסתבר
שהן יותר נחמדות מכל החברות שלי לשעבר יחד, הרגשתי נפלא, כל כך
אמיתי, ופעם ראשונה בחיים לא היה אכפת לי מה אחרים חושבים עלי.
ניגשתי לאדם, וחיבקתי אותו, כולם הסתכלו, ולא היה לי אכפת,
כולם צחקו, ולי לא היה אכפת, מאז עברו כבר 20 שנה ואנחנו
נשואים, אם לא הייתי מחליטה להשתנות, לא הייתי מקבלת את המתנות
שלי, אדם בעלי האוהב, שנהב ביתי בת ה3 ויותם, בני בן החמש,
למרות הכל קראתי לו יותם, תמיד שמרתי לו פינה בלב, תמיד.
ומה קרה עם השאר? יסמין יצאה עם יותם חודשיים עד שזרק אותה,
היא עברה ניתוחים פלסטיים וכיום עובדת כספרית מובטלת, יותם
שחקן כדורגל מובחר, ושרון דוגמנית צמרת, רעות ומור הפכו לשתי
רופאות בכירות והתחתנו, כי היו לסביות, וזהו
ככה זה החיים שינוי זה טוב שלא תשכחו