האורות היו עמומים בחדר הקט.
אני חשבתי שהדלקת נרות בכדי שיהיה רומנטי.
אך לבסוף הבנתי, כי היום יום שבת.
הרגשתי רוח קדושה נושבת בין כותלי הדירה.
יום מנוחה נכנס ויום של שיגרה יצא.
את מתפללת ושמה את ידייך הרכות על פניך ומפיצה אור.
כל חפץ הבא במגע עם ידייך גם אם טמא הפך לטהור.
אם אכן יש אלוהים הוא איננו נמצא בשמיים.
אלוהים נמצא בך רעיה.
השולחן הערוך, הצבע הלבן המכסה את האוויר, חום האהבה.
הכח שיוצא מנשמתך, העוצמה של גופך, אלוהים חבל שלא עשתני
אישה.
ריח ניחוחות הגפן פזורים בכל פינה.
חולצה צנועה לגופך ושימלה עד לכפות רגלייך הצחות.
אין אפילו רמז לבשרך הצחור אין כלל פירצה.
אינך יודעת את העוז הטמון בנשיותיך, אישה.
הייתי רוצה לאחוז בגשמיותך אך את עכשיו נידה.
בתוכי אין היצר יודע מרגוע אין הוא יודע מנוחה.
אינני מבין מדוע טמא הוא דמך, בעודו עבורי הוא טיפה של קירבה.
את מגישה את מאכליך בכניסת הענוגה.
ריח הבשר מלטף את החוטם בעודי נושם לרווחה.
נפעם לטיב הבשר אני מתעניין בסוגו.
את מגלה לי כי איש האטליז נתן לך את חלקו המשובח ביותר של
החיה.
הוא כינה אותו בשר לבן.
אנוכי נחנקתי למשמע הבשורה כי טמא אני.
ומי ידע שפיסת גוף יכולה לפרק שבועת עולם בין כלה וחתן.
מי האמין שיש מאמינים.
כי מקומך בין אש וכאב מאחר ולא הנחת תפילין.
מי האמין שבאיזה שהוא מובן כולנו דתיים .
הורגים ערכים גדולים בגין מעשים קטנים שאינם ראויים.