השעון כבר התעייף, עבר את חצות ואפילו הספיק לשכוח מכך...
נשכבתי על המיטה באפיסת כוחות, הרגשתי את ראשי מונח כבד על
הכרית, לא יכול לזוז. המחשבות שהתרוצצו לי בראש רק הכבידו
יותר. לא יכולתי להירדם.
זיפזפתי בין הערוצים השונים, לשווא. אין מה לחדש, הכל אותו
דבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. השיגרה מכרסמת מבפנים.
ניסיתי לקרוא ספר, גיליתי שכבר קראתי אותו. שמתי מוזיקה
במערכת, חטפתי געגועים לעבר, זכרונות.
ירדתי למטה, טיילתי ברחוב.
לקחתי את הכלבה שלי לסיבוב. על הדרך...למה לא?
המון זמן שלא לקחתי אותה. מכיוון שאני גרה בבית פרטי עם חצר,
היא משוחררת כל היום ואני לא מטיילת איתה. היא מטיילת לבדה
וחוזרת. לא מתרחקת. משחקת עם החתולים שבחצר...עושה עליהם
שרירים.
אחרי איזה חצי שעה של בהייה ממושכת באיזה גן שעשועים בודד
ואפילו לח מעט מהלילה שכבר התחיל להתקרר, החלטתי לצעוד חזרה
לבית. לצעוד זה מילה חזקה. מדובר ב15 מטר לבערך.
בדרך חזרה הרגשתי איך מתחיל החורף. או לפחות הסתיו. רוח קרירה
שרקה לה בשקט, שפתיי אט אט החלו להכחיל ולהיסדק וקר...כל כך
קר.
התחלתי להתקרב לבית והרגשתי תחושה של חמימות. חשבתי שהבית
מקרין חום לרגע ואז הבנתי שאני שומעת מוזיקה.
ולא סתם מוזיקה, אלא מישהו מנגן...
ביום רגיל זה לא ישמע כמשהו חריג לרוב האנשים חשבתי, אבל פה,
ברחוב שבו אני גרה,בשכונה שבה הוא נמצא, במועצה המקומית הקטנה
הזו בלב המרכז זה נדיר.
הרחוב בו אני גרה מאוכלס ב90 אחוז ע"י אנשים מבוגרים, השאר זה
הנכדים שירשו את הבית. יש כמה בודדים שהם בגיל ממוצע+ילדים.
ודתיים לידי וגם בקצה הרחוב יש יזה רב מפורסם {שבמקרה חיתן את
ההורים שלי לפני 26 שנה...}
ופתאום...מוזיקה.
נכנסתי לביתי החמים.
החתול שלי קידם אותי בגרגור חביב. שלחתי יד ללטף אותו והמוזיקה
נמשכה.
עליתי במעלה המדרגות לקומה שלי. המוזיקה עדיין הדהדה באוזניי.

החלפתי לבגדי שינה נעימים והתכוננתי ללכת לישון.
למרות הקור שחיכה לי בחוץ ניגשתי למרפסת. יצאתי החוצה והמחזה
שנגלה לעיני היה קסום
בבית מאחורי,עוד איזור מוכה מבוגרים, היה אור בחצר.
בחצר יש סככה והיו שם מספר אנשים, מתופף, גיטריסט ובסיסט.
בגלל זווית האור, ניתן היה לראות את הצל שלהם על קיר ביתם.
יכולתי להרגיש את המוזיקה סוחפת אותי לשם, קולו הנעים ריתק
אותי ולא יכולתי להפסיק.
לא הרגשתי את הקור, לא הרגשתי עייפות לפתע.
רק רציתי לשבת ולהקשיב. לתת למוזיקה לקחת אותי למקומות אחרים.
לגעת בי איפה שבדרך כלל אי אפשר לגעת.
וכך היה.
בערך ב3 וחצי הם סיימו. כולם הלכו כבר ורק הוא נשאר. מסדר את
הסככה שלו. הדייר החדש בבית מאחורי.
נרדמתי. קמתי. הלכתי לעבודה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדמות
המיסתורית בבית שמאחור.
אחותי הקטנה סיפרה לי שעבר לגור מאחורינו מישהו חדש. "בחור
צעיר עם רסטות וגיטרה"  היא אמרה.
חייכתי לעצמי, הרגשתי שאני כבר מכירה אותו.
ועכשיו...אני מחכה לחצות, אולי שוב ינגן ואני אהיה בעולם
אחר... במרפסת שלי, מאזינה ומחייכת.