קמתי בבוקר, הפוכה לגמרי.
אני זוכרת את הסלולרי שלי מוציא קולות וצלילים שמבשרים לי
שבעוד חצי שעה ההסעה שלי לעבודה תגיע, ואני צריכה להיות
מוכנה.
זה לא היה ככל בוקר יום ראשון. זה היה שונה.
אני זוכרת את אותו בוקר. זה היה אחרי לילה שכלל פחות משעתיים
שינה. זה היה לילה שחשבתי שאני אשלים בו את כל המחסור שהיה לי
מיום שישי. זה לא קרה.
הכל התחיל באותו יום שישי. המירוץ לתכנון הערב התחיל כבר בשעות
הצהריים המוקדמות או בשעות יום חמישי המאוחרות.
זה ככה כל שבוע. קמים כל בוקר לעבודה, יום ראשון הוא יום
התאוששות מהסופ"ש, יום שני ושלישי עדיין בדכאון מעצם המחשבה
שהנה החל לו שבוע חדש ומלא עבודה. יום רביעי הוא יום מיותר,
ויום חמישי זה היום בו מתחילים לתכנן את הסופ"ש. מתחילים
בתכנונים ליום שישי בבוקר {מה שאף פעם לא מתבצע כי תמיד נשארים
לישון עד מאוחר אחרי לילה הפתיחה לסופ"ש}, ממשיכים ליום שישי
אחה"צ העמוס תוכניות ואירגונים לליל שישי. מזכיר קצת את הסרט
"אקסטזי" (תרגום זוועתי ל- Human traffic).
אז כבר בצהרי יום שישי הוחלט על איזה מפגש חביב על הים. מכיוון
שאני חובבת מושבעת של הים בשעות הערב והלילה, לא חשבתי פעמיים,
התארגנתי על עשבי עישון כבר אחרי הצהריים ובלילה הייתי בים.
מצויידת בביגוד חמים, וצעיף שקניתי איפשהו בעולם, התיישבתי לי
על חוף הים. האנשים, דמויות זזות מול עיני דיברו והתמזגו להם
עם הנוף. ואני רק ישבתי שם, בוהה באופק, חולמת על מקום טוב
יותר ושואפת מהג'וינט הדחוס והמגולגל בקפידה.
שבת בבוקר. קמתי עייפה יותר ממה שהלכתי לישון. דבר ראשון
שחשבתי עליו כשפתחתי את העיניים זה איך בא לי עכשיו איזה
ג'וינט מגולגל היטב. איך שבא לי להרגיש את החמימות העוטפת אותך
כ- 5 דקות אחרי השאיפות מהג'וינט, איך שכל הפחדים הופכים
בשנייה אחת לכדור קטן של צמר ואני מגלגלת אותו על הרצפה ונותנת
לחתול שלי להשתעשע בו. איך ההרגשה ההיא של חיוך מרוח על שפתיי
גם כשאני בוכה והכי הרבה... תחושת השלווה. לא ממהרת לשום מקום,
לא כועסת על אף אחד. רק אני והים. שנינו אחד.
האופוריה נקטעה כשצלצל הטלפון בשעה מוקדמת של השבת, ממש אחרי
שהתעוררתי ושקעתי במחשבות.
לא טרחתי לענות, לא היו לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם שיחה
כזו על הבוקר.
קמתי מהמיטה ישירות לנעלי הבית שהיו מונחות לרגלי המיטה,
החלקתי לחלוק הבית שהיה מוטל על הספה בחדר, אחזתי בקופסאת
סיגריות והלכתי לצחצח שיניים. משם ישר המשכתי למטבח, כוס תה, 1
סוכרזית, הדלקתי סיגריה מהכיריים של הגז (איפה כל המצתים
נעלמים בסופ"ש?) ויצאתי למרפסת.
בחוץ הכל שקט, אנשים שכחו שיום חדש התחיל. המשכתי לבהות כך
באופק עוד שעה. 7 סיגריות וכוס תה נוספת הצטרפו אליי.
בשעה 12 כבר נכנעתי לרצונותי והדלקתי את הג'וינט הראשון של
הבוקר. שאיפה אחר שאיפה וחיוך ענק נמרח על שפתי שוב.
ישבתי שם, כמו כל יום שבת ועשיתי כלום. נזכרתי בתקופה ההיא
כשגרתי בבית, אפילו סיגריה לא יכולתי לעשן שם. הערכתי את החיים
לבד. רק אני והרצונות שלי. בלי לשאול אף אחד.
בשעה 14:00 הוא כבר היה אצלי, הביא איתו איזה סרט בדי-וי-די.
חייכתי והזמנתי אותו להכנס למרות שקצת כעסתי שהוא לא הודיע
שהוא בא. אבל למה לא? חייכתי לעצמי, הרי הוא ידיד טוב שלי.
ישבנו לראות את הסרט לא לפני שחלקנו יחד 3 ג'וינטים מכובדים
ומרשימים.
להגיד שנהנתי מהסרט אני לא יכולה. לא זוכרת דבר. למען האמת,
אני לא ממש בטוחה שראינו סרט.
בשעה 17:30 כבר התחלנו לחשוב על הערב. מה עושים היום? אולי
איזו הופעה טובה, אולי איזה פאב נחמד, אולי סרט טוב בקולנוע.
חיפשנו באינטרנט מה מציג הערב. שאלנו חברים על התוכניות לערב,
קבענו עם כמה אנשים במקביל. הוא הלך לביתו, קבענו להיפגש בערך
ב- 23.
בשעה 22:00 לבערך, אחרי ארוחת ערב ומקלחת טובה, ההוא הופיע
בפתח ביתי. אותו אחד שפגשתי לא מזמן, בחור מקסים. חייכתי חיוך
רחב שאין כמותו,לא ציפיתי לו. הזמנתי אותו להיכנס פנימה.
הרגשתי את כל אותן התחושות שהרגשתי באותו הערב מול הים.
בשבילי, הוא היה המקבילה האנושית לים.
ישבנו בסלון. אני נמרחתי על הספה, מבקשת בחיוך מצת כדי להדליק
את הג'וינט הארוך שכמעט נשמט מפי עקב הכובד.
שאיפה ארוכה והתחיל הערב. הוא ריתק אותי בסיפוריו על מוזיקה
וסרטים, כבש אותי בידע הרחב, הדהים אותי בחיוכו המקסים ושימח
אותי כל פעם שטרח להעביר לי את הג'וינט. השעה הייתה כבר אחרי
01:00, הסלולרי שלי לא הפסיק לשיר ואח"כ כבר לבכות שאני אענה.
לא שמעתי אותו כלל. רק בבוקר גיליתי את כל אותן השיחות התועות.
כל אותם האנשים ששכחתי ברגע בו הוא נכנס בדלת דירתי.
הערב המשיך לו, הבירה זרמה והג'וינטים נדלקו בקצב. החיוך לא
ירד מעל שפתיי.
קמתי בבוקר, הפוכה לגמרי.
אני זוכרת את הסלולרי שלי מוציא קולות וצלילים שמבשרים לי
שבעוד חצי שעה ההסעה שלי לעבודה תגיע ואני צריכה להיות מוכנה.
זה לא היה ככל בוקר יום ראשון. זה היה שונה.
לא נשאר לו זכר מהלילה. לא יודעת מה קרה בדיוק, זוכרת את
חמימות שפתיו ומגעו הנעים על גופי העירום. את לחישות האהבה שלו
באוזניי וחיוכו המתוק. אבל הוא לא היה שם.
ממהרת לעבודה, מפנה את השולחן. מאפרה אחת מלאה באפר של סיגריות
מהולה בפילטרים שמעידים על לילה עטור ג'וינטים. כוס שעמדה
בודדת על השולחן מכילה מים עד מחציתה ו5 בקבוקי בירה ריקים
הנושאים עליהם את צבעי השפתון שלי.
הדלת הייתה נעולה, עוד מאותו שבת לפנות בוקר שחזרתי מהים.
בשלב הזה, לא הייתי בטוחה האם הכל קרה או היה רק חלום.
התחלתי להכנס לפראנויות מטורפות שאני מתחילה להזות דברים, שאני
לא מבדילה בין מציאות לדמיון.
השעה הייתה מוקדמת, עוד מעט וההסעה לעבודה כבר מגיעה. לא ידעתי
מה לעשות.
לבסוף החלטתי.
יצאתי למרפסת, ריח משחת השיניים עדיין בפי, שיערי רטוב מעט,
לבושה ומוכנה לעבודה, עיני סגורות למחצה. הרכבתי את משקפי השמש
הגדולות על פני. 12 דקות וההסעה תהיה פה למטה.
מצאתי 2 מצתים זרוקים ועזובים על רצפת המרפסת, אספתי אותם
אליי, יודעת כי אסור לי לאבדם שוב. החזקתי את המצת ההוא עם
הסימן הגדול של הריזלה מודפס עליו והדלקתי בחיוך את הג'וינט
ההוא שנשאר מחכה עוד מהלילה.
שאיפה, שתיים ואני כבר רגועה. לא אכפת לי מה קרה בלילה שעבר,
אמת או דמיון. אני... טוב לי.
"אני זוכרת את אותו בוקר. זה היה אחרי לילה שכלל פחות משעתיים
שינה. זה היה לילה שחשבתי שאני אשלים בו את כל המחסור שהיה לי
מיום שישי. זה לא קרה."