ישבנו על הכסאות הגבוהים ההם בפאב. המוזיקה שבקעה מן הרמקולים
הזכירה לי ימים עליזים אחרים.
אני, כהרגלי, הייתי טרודה במחשבות. היא, כהרגלה, ניסתה להוציא
אותי מזה.

"ספרי, מי זה?" היא שאלה בחצי חיוך. היא כבר התרגלה שהבעיות
שלי לאחרונה נובעות בעיקר עקב אי-אלו קשרים לא בריאים עם המין
השני.
"שטויות, את יודעת..." עניתי בחיוך מזוייף.
"נו, תשחררי, מי האידיוט הפעם?" ניסתה לדרבן אותי. היא קראה
להם "אידיוטים" וצחקה כל פעם שהכרתי מישהו. היא טוענת שלי יש
את המזל הכי זוועתי עם גברים, שאלי נמשכים כל הלוזרים ההם עם
הכוונות הלא נכונות.
"הוא לא אידיוט" הכרזתי, מתחילה לגולל באוזניה את הסיפור.

הפאב החל להתמלא באנשים. מאחורינו ישב איזה אחד מהעבודה שלנו
עם עוד 2 בחורים ובחורה צעירה, שנראתה כנהנית מתשומת הלב שהסבו
לה 3 הגברים סביבה.
לידי התיישב איזה בחור צעיר שניתן לראות לפי תזוזות גופו כי
אינו רגיל לשבת על הפאב, בכסאות הגבוהים ההם. הוא ניסה לפתוח
באיזו שיחה, זורק הערה מדי פעם, בטוח שמדובר בתובנות עולם
משלו, מחייך חיוך מבויש. התייחסנו אליו פה ושם, מנסות להמשיך
בשיחתנו הקולחת.
"הוא מקסים, מיוחד, מעניין, הוא מצחיק אותי ויש לנו המון תחומי
עניין משותפים, הוא מרתק אותי והוא כל כך מזכיר לי את רועי".
לא הספקתי לסיים את המשפט והיא כבר תקעה בי את המבט ההוא של
"את רואה? ידעתי! לא התגברת על רועי מעולם!".
"את יודעת מה זה אומר?" היא שאלה ועל שפתיה נמרח אותו חיוך
"אמרתי לך" ועיניה חיבקו אותי במבט חמים ודואג.
"מה זה אומר?" שאלתי.
ידעתי למה היא מתכוונת וספק ניסיתי להתחמק ספק רציתי שהיא תגיד
את זה. בקול רם. אולי אני סוף סוף אקלוט וזה יחלחל לתודעה.
אולי סוף סוף אני אמצא פתרון או תירוץ הולם.
"מעולם לא התגברת עליו, אהה?" היא ניסתה להיות דרמטית לרגע קט,
מכירה אותי יותר ממה שאני מכירה את עצמי או רוצה להכיר. יודעת
שזה מה שאני צריכה. את ההכרזה הזו. את הזעזוע.
"זה לא זה, את לא מבינה...." ניסיתי למצוא תירוצים ללא הועיל.

המוזיקה בפאב נדמה כאילו הפסיקה. הרמקולים הגדולים שמוקמו
בפינות החדר השתתקו לרגע, ממתינים בציפייה להסבר שלי.
הזוג ההוא בפינת הפאב, על הכורסא המרווחת הפסיקו בשיחתם הסתמית
על העבודה ועל קיטורי "עוד יום רגיל" והברמנים הביטו בי בחוסר
סבלנות.
"אני לא מאוהבת בו, זה כבר עבר לי. כבר עברה שנה ואני יודעת
שלא נהיה ביחד. הוא... טוב לו עכשיו. אמנם הוא עדיין עם
המשוגעת ההיא אבל זו בחירה שלו. אנחנו לא מדברים, לא מתכתבים,
מחקתי אותו מהאיסיקיו שלי, מחקתי את ההודעות המתקתקות מהפלאפון
שלי, זהו. אין זכר." נשמתי לרווחה, אחרי שנייה הבנתי שפשוט
דיקלמתי איזה נאום אידיוטי שהיה מוכן אצלי בראש...
היא לא קנתה את זה.
היא הביטה לי בעיניים, אני ניסיתי להתחמק.
חיפשתי בעיניי אחר משהו אחר להתמקד בו, משהו שלא יראה דרכי.

הדלקתי סיגריה ושאפתי את השאיפה הראשונה לאט לאט, מנסה למשוך
את הרגע.
הרגשתי בו בזמן שאני מחזיקה בידי את הסיגריה ושולקת מהבירה
הצוננת שהייתה מונחת למרגלות מרפקי איך עיניה עדיין ממוקדות
בי, איך שהיא ממתינה שאני אסובב את פניי לכיוונה והיא תוכל
להסתכל לי בעיניים ולראות כמה אני משקרת ותוכל להעמיד אותי על
מקומי.
זה לא קרה, הבחור שלידי התחיל לשוחח שוב, תוהה לעצמו מה
שמותינו ואם אנחנו סטודנטיות.
עניתי לו בהמון חשק ועניין, העיקר להתחמק מהעימות איתה. והוא,
מצידו, מופתע לנוכח שיתוף הפעולה שלי המשיך בשאלותיו וחיוכיו.
זה לא נמשך הרבה זמן, אני סיימתי את הסיגריה, פניתי להדליק אחת
נוספת וגיליתי שסיימתי את החצי ליטר שהיה מונח לפני.
התפניתי להזמין כוס נוספת ואז היא התחילה.
"אל תשקרי לעצמך" פלטה ושלחה ידה לכיוון חפיסת הLM לייט שלה.
"את עדיין לא התגברת עליו ובמקום להמשיך הלאה את תקועה בזה, לא
מוכנה להבין שזה לא קורה ולמה זה לא קורה. את בחיים לא תהיי
במערכת יחסים בריאה אם תמשיכי כך. את תמיד תכירי מישהו וזה
יגמר בצ'יק. את חייבת להשתחרר ממנו".
"אני לא יכולה" הגבתי. מנסה לפנות לכיוון הרחמים. "אני פשוט לא
יכולה. אני יודעת שזה לא יקרה אבל... את יודעת. הוא היה
ה-אחד." חייכתי, מנסה למצוא הבנה או הזדהות.
"תמשיכי הלאה" היא סיננה. "הרי בינינו, אם זה כן היה קורה אז
יש מצב שלא היית חושבת שהוא האחד. הוא פשוט ה-אחד שלא מושג
כרגע. זה הכל."
האנשים סביבנו חזרו לעיסוקם כבר מזמן, ההוא מהעבודה שישב
מאחורינו נשאר עכשיו רק עם חבר אחד. הזוג שהיה איתו כבר מזמן
פרש הביתה. הזוג בפינה שתק. כל אחד מהם היה עסוק במשקה שלו
וברצון לישון.
3 כוסות ריקות של בירה כבר עברו אצלי ביד, חפיסת הסיגריות שלי
עמדה בסכנת הכחדה ונשארו בה 2 סיגריות בודדות.
"אני בסדר אני" אמרתי, מנסה להעביר נושא למשהו משמח יותר.
"הגעתי להחלטה", אמרתי לה והכרחתי את עצמי לחייך. "לא עוד
סטוצים חסרי משמעות, לא עוד אמונה חסרת אבחנה בגברים, לא עוד
קשרים מיותרים. אני מתנזרת לעת עתה! או לפחות עד שאמצא מישהו
באמת מיוחד".
היא שמחה לשמוע זאת, הייתה גאה בהחלטה שלי וקיוותה רק לטוב.
את השעה וחצי הקרובות בילינו בשיחות סרק וזכרונות מסיני היפה
שהיינו בה לפני כחודש.  עוד 2 בירות נשפכו לגרוני וחנכתי קופסא
חדשה של קאמל.
התעוררתי בבוקר, המקום היה נראה מוכר למחצה, מיטה זוגית
וארונית לידה. ממול היה ארון גדול שדלתותיו חצי פתוחות, חושפות
כמה מדפים ריקים למחצה. הדלת לחדר הייתה סגורה והחלון הגדול
שהיה בחדר חסם את השמש ולא נתן לה להיכנס.
שיפשפתי את עיני באיטיות, מרגישה את ראשי נרגז ומאוכזב מעוד
לילה עטור אלכוהול וניקוטין, הבטתי לימין וראיתי אותו שוכב על
המידה לצידי, ישן ופניו כל כך שלוות.
לקח לי כמה שניות להבין שזה הבחור מהפאב של אתמול. ההוא שישב
לידי בפאב.
התלבשתי בזריזות, לקחתי את נעליי בידיי ויצאתי בשקט מהחדר,
סובבתי את המפתח במנעול ויצאתי משם מבלי להביט לאחור.
האוטו חיכה לי בחנייה, מביט בי במבט מאוכזב, כועס על כך ששוב
השארתי אותו בשכונה לא מוכרת לטובת בילוי לילי.
נסעתי הביתה, מקשיבה לגלגל"צ. עוד פקק, עוד שיר שכבר נטחן. עוד
סיפור מוכר. יותר מדי מוכר.
כשקמתי כבר היה אחה"צ. יום שישי. התקשרתי לחברתי היקרה, מודה
לה על הקשבה אתמול בפאב, מסה לראות מה היא יודעת על אתמול. היא
רק זוכרת שהיא הלכה ואני נשארתי לבירה אחרונה עם אנשים בפאב.
אמרתי לה שהיה נחמד, שאחרי בירה אחת גם אני כבר הלכתי הביתה.
"הגעתי להחלטה", אמרתי לה והכרחתי את עצמי לחייך. "לא עוד
סטוצים חסרי משמעות, לא עוד אמונה חסרת אבחנה בגברים, לא עוד
קשרים מיותרים. אני מתנזרת לעת עתה! או לפחות עד שאמצא מישהו
באמת מיוחד".